לכאורה סרו כל ערביי חיפה למרוּת "הוועדה הלאומית" בראשות חאג' ראשיד איברהים, נאמנו של חאג' אמין אל-חוסייני. למעשה התבדלו התושבים הנוצרים (ארבעים ושניים אחוזים מערביי חיפה) מהמוסלמים. הם הקימו מיליציות עצמאיות והשתדלו לשמור על מרחק מהסכסוך. "הנוצרים האורתודוקסים בחיפה מארגנים שמירה מפני טרור יהודי או ערבי", דיווח הש"י בדצמבר 1947. "הם מעוניינים להבליט שהשקפותיהם שונות מאלה של המוסלמים הקיצוניים".¹

ב-5 בינואר כתב בן-גוריון ביומנו: "הנוצרים בחיפה נוקטים ב'אי התערבות מזויינת', מלבד יוצאים מן הכלל מעטים, הנוער הערבי הנוצרי בחיפה לא השתתף במהומות. ברובע הנוצרי הוקם משמר מיוחד. מטרת המשמר למנוע התקפות מוסלמיות על הנוצרים". ² במחצית ינואר 1948 דיווח הש"י שהנוצרים החיפאים מסרבים לכלכל את אנשי "צבא ההצלה" שהגיעו לעיר,³ וש"המצב המתוח בין המוסלמים לנוצרים" נמשך.⁴ גם היהודים וגם הבריטים עודדו את הנוצרים להמשיך בהתבדלות.

כמו בטבריה, גם בחיפה הייתה מסורת של שיתוף פעולה וידידות בין ערבים – מוסלמים ונוצרים – ליהודים. היו בה שכונות מעורבות וגם כמה בתים משותפים. היו עסקים משותפים והעירייה הייתה משותפת. עד שנת 1942 עמד בראש העירייה הערבי חסן שוקרי ומ-1942 עמד לראשונה היהודי שבתאי לוי, בהסכמת שני הצדדים. תוך כדי מלחמת העצמאות המשיכה העירייה לתפקד.⁵ לעשירים הערבים החיפאים היה הרבה מה להפסיד, ורוב הלאומנים הקיצוניים, לרבות חאג' ראשיד איברהים, הבינו שאין להם סיכוי להביס את היהודים והעדיפו מתינות צבאית. מתחילת המלחמה הכריזו "הוועדה הלאומית" ורוב המנהיגים הערבים המסורתיים בחיפה על עמדות מתונות.

ביום שישי הראשון שאחרי פרסום החלטת או"ם, ב-5 בדצמבר 1947, השמיעו המנהיגים ואנשי הדת החיפאים נאומים מתונים במסגדים.⁶ ב-9 בדצמבר דיווח הש"י: הוועדה של חאג' איברהים דחתה הצעות לחבּל במפעלי תעשיה יהודיים בחיפה, מחשש שהיהודים "יגמלו בחריפות".⁷ בסוף דצמבר פרסמה אגודת הרופאים הערביים קול קורא לתושבי חיפה לא לפגוע ברופאים, באחיות, בבתי חולים ובאמבולנסים של הצלב האדום, הסהר האדום ומגן דוד אדום, "הממלאים שליחות אנושית שיש לכבדהּ", ⁸ וב-18 באותו חודש פרסמה "הוועדה הלאומית" שני כרוזים שקראו לערביי חיפה לא להתגרות ביהודים, ואיימה לפעול בחוזק יד נגד מפֵרי הצו הזה בשם "האינטרס הלאומי להפסקת האש".⁹ באמצע ינואר 1948 התפרסמה ידיעה באחד העיתונים העבריים: "זה שבוע ימים משתדלים עסקנים ערביים להשפיע על 'הוועדה הלאומית' בחיפה לפרסם כרוזי הרגעה לערבים. הכרוזים כתובים בחלקם בסגנון מכוון שלא להרגיז את הכנופיות אבל אין ספק שמגמתם של העסקנים הערביים הינה להרגיע".

אבל הנכבדים הערביים לא יכלו למתֵן את בני עמם. חיפה הייתה מוקד התעניינות של ערביי ארץ ישראל ושל מדינות ערב ובין עשרות אלפי תושביה הערביים היו אקטיביסטים קיצוניים רבים. מניעת פעולות איבה נגד היהודים הייתה משימה בלתי אפשרית. מנהיג האקטיביסטים היה חאג' מוחמד נימר אל-ח'טיב, כהן דת ואחד ממנהיגי "האחים המוסלמים" בארץ ישראל. כשפרצה המלחמה עמד אל-ח'טיב בראש הארגונים הצבאיים של ערביי חיפה.¹⁰ "קצין המבצעים" שלו היה חסן שובלאק, מנהיג כנופיה ותיק. באמצע ינואר הסתכסך שובלאק עם ראשיד איברהים, שדרש ממנו למתן את הפיגועים ביהודים. חאג' איברהים ושובלאק נסעו לדמשק ולביירות כל אחד כדי להשיג אישור למדיניותו מהמועצה הצבאית של הליגה הערבית, וערביי חיפה נחלקו לשניים. ראש העירייה שבתאי לוי הציע לנכבדים לחתום על הסכם אי-התקפה. כמה נכבדים צידדו בגלוי בהסכם כזה אך לא העזו להשמיע קול. לעומת זאת נשמע קולם של המתנגדים שטענו כי הערבים חזקים מהיהודים.¹¹ את הטענה זאת הסביר אחר-כך כמאל אל ח'טיב בספרו "בעקבות האסון". מזכיר הליגה הערבית עזאם פאשה, הבטיח לו ש"האנשים לא יפנו את חיפה למען לא תיפול בידי היהודים".¹² כך הפסידו ערביי חיפה, בניגוד לרצון רובם, את ההזדמנות לעבור את המלחמה ולא להיעקר מבתיהם. מקרה חיפה הוא הוכחה נוספת לאמת הישנה: בכל קיצוניות יש סיכון אבל קיצוניות שאין לה בסיס היא אסון!

לא רק חילוקי הדעות בין הנוצרים למוסלמים ובין הקיצוניים למתונים החלישו את ערביי חיפה אלא גם פילוגי הלוחמים. אל ח'טיב העיד בספרו ששלושים ארגונים צבאיים עצמאיים היו בחיפה עם פרוץ המלחמה וש"הוועדה הלאומית" ניסתה לאחדם ולשלוט בהם. "הגם שאפשר לציין הצלחה ניכרת בראשית פעולתה של הוועדה, הנה ברבות הימים חזר והשתרר תוהו ובוהו והפקרות שררה בכול. כל גוף הרכיב מפקדה משלו ומינה מפקדים, בלי להתחשב במינויים אחרים".¹³

בדצמבר מינתה "הוועדה הלאומית" את יאסין אל-טביב למפקד שכונת חליסה ואת אבו מחמוד סרור למפקד השכונות המזרחיות. שניהם סרו למשמעתו של נימר אל-ח'טיב. באמצע ינואר מינתה הוועדה הצבאית של הליגה הערבית למפקד חיפה קצין עבר-ירדני, את מוחמד אל-חמד אל-חניטי, שהתפטר מן הלגיון לשם כך ואירגן את ערביי חיפה בחזיתות ובאזורי התגוננות. שני סגניו היו ערבים מקומיים, יונס נפאע ואמין עז א-דין.¹⁴ "איש צבא תוסס יוזמה ומרץ" הגדיר מפקד חיפה, משה כרמל, את אל-חניטי. "תוך זמן קצר הצליח להשתלט על הקבוצות המזויינות השונות שבעיר וללכּדן ולהניען לפעולות". את יונס נפאע הגדיר כרמל כ"איש חרוץ ומעשי".¹⁵

ימים אחדים אחרי מינויו של אל-חניטי הגיע לחיפה עבד אל-חק אל-גראווי, מי שהיה קצין בצבא העירקי, ובידו מינוי למפקד העיר מטעם ראשי "צבא ההצלה". חאג' איברהים הסביר לו שכבר יש מפקד לחיפה והוא התיישב בשפרעם, "כדי לארגן קו הגנה שני לחיפה", כדברי נימר אל-ח'טיב.¹⁶ אז הופיע בחיפה מפקד כנופיה גלילי, אבו איברהים הקטן, ואירגן כוח צבאי עצמאי בתמיכתו של חאג' אמין אל-חוסייני. אבו איברהים קיבל כספים ממצרים; אל-חניטי קיבל כספים מסוריה. הם הסתכסכו זה עם זה פעמים רבות מאוד ועילת הסכסוכים העיקרית הייתה הנשק שנשלח מדמשק. חלק גדול מנשק זה לא הגיע לחיפה: אבו איברהים חילק אותו לכפרי הגליל ולכפרים שבסביבות חיפה. האשמות הוחלפו בין מנהיגי חיפה הערבית ובין ראשי הוועדה הצבאית של הליגה הערבית שטענו כי הם שלחו לחיפה נשק וציוד צבאי אך הוא לא הגיע.¹⁷

במחצית הראשונה של ינואר הגיעו לחיפה יחידות של "צבא ההצלה" מסוריה, מלבנון ומעירק – מאה וחמישים לוחמים – והתיישבו בוואדי סאליבּ, ברושמיה ובחליסה, בבתים עזובים או בבתים מאוכלסים שהם פינו את דייריהם בכוח. בכפר טירה מדרום לחיפה חנו מאה לוחמים; בכפר חוואסה ובבלד א-שייח' חנו חמישים; עוד מאה לוחמים חנו במקומות אחרים בסביבה. בסך הכל ארבע מאות לוחמים. ראשיד איברהים לא היה מסוגל לרסן את הלוחמים הזרים שנשלחו לפגוע ביהודים, אבל גם שדדו ורצחו ערבים מקומיים בשיתוף עם שוטרים שערקו מהמשטרה ואנשי כנופיות.¹⁸
____________________

בשבוע הבא: הפיקוד הבריטי בחיפה; פיגועים של אצ"ל ולח" בבריטים בחיפה וצעדי נגד של הבריטים; חיפה במסגרת תוכנית הפינוי הבריטית

1. א"צ, ידיעות טנא, 11 בדצמבר 1947.
2. יומן דב"ג, 5 בינואר 1948.
3. א"צ, ידיעות טנא, 12 בינואר 1948.
4. א"צ, הנדון: דווח על הנעשה בחיפה, 13 בינואר 1948.
5. את"ה ההגנה, סדרת עדויות של אברהם כלפון, ב-1972.
6. מב"ג, הנדון: המצב בחיפה ביום שישי 5 בדצמבר 1948.
7. א"צ, ידיעות טנא, 7 בדצמבר 1947.
8. המשמר, 1 בינואר 1948.
9. סת"ה, ג/2, עמ' 1381
10. ש. סבאג (מתרגם), "בעיני האויב", מערכות, 1954, עמ' 9.
11. ערף אל ערף, עמ' 206–223.
12. "בעיני האויב", עמ' 13.
13. שם, עמ' 11.
14. א"צ, דווח על הנעשה בחיפה ב-13 בינואר 1948; "בעיני האויב", עמ' 13–15; ערף אל ערף, עמ' 206–223.
15. משה כרמל, מערכות צפון, עמ' 15.
16. "בעיני האויב", עמ' 13; ערף אל ערף, עמ' 206–226.
17. "בעיני האויב", עמ' 16–17; ערף אל ערף, שם.
18. את"ה, העדויות של אברהם כלפון; "בעיני האויב", עמ' 17–.19.