מחמוד עבאס כאיום אסטרטגי

החלטת התובעת בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לבחון את אחריות ישראל ל"פשעי מלחמה" נגד הפלשתינים התקבלה בסיפוק רב ברשות הפלשתינית. ההחלטה מביאה לשיאה את האסטרטגיה שאמץ יו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס, עם כניסתו לתפקידו בשלהי 2004 לפיה מלחמת הטרור בה פתח קודמו בספטמבר 2000 (המכונה בלשון מכובסת "אינתיפאדת אל-אקצה"), למרות אלפי הקורבנות שגבתה מישראל, נכשלה כישלון חרוץ. היא לא הצליחה למוטט את החברה הישראלית ו/או לעצור את ההתיישבות ביו"ש, שלא לדבר לקדם את "שחרור פלשתיו", והסבה נזק כבד לעניין הפלשתיני על-ידי הצגתם כאויבי השלום. בתובנה זו עיצב עבאס גישה חדשה: "הפסיקו את המיליטריזציה של האינתיפאדה. תנו לנו לבצע את המוטל עלינו ולשכנע את העולם שמילאנו את חובתנו".

למרות שרבים ראו בתפיסה זו התנערות ממורשת ערפאת ופנייה כנה לדרך השלום, הרי שהמדובר בשינוי דרך ולא בוויתור על היעד הסופי של "שחרור פלשתיו" בה דבק אש"ף (והרש"פ הנתונה למרותו) בעקשנות עד היום - בניגוד מוחלט להסכמי אוסלו עליהם חתם עם ישראל בשנות התשעים: קרי, החלפת ה"מאבק המזויין" במערכה מדינית בזירה הבינלאומית שתכפה על ישראל לסגת ל"גבולות 1967" ללא הסכם שלום ולממש את "זכות השיבה" - המונח הפלשתיני המקובל להרס ישראל באמצעות הצפתה במיליוני "פליטים".

למרבה הפלא, למרות 25 שנים של הפרות פלשתיניות שיטתיות של הסכמי אוסלו, אלפי קורבנות, והפיכת רצועת עזה למעוז טרור המשבש שוב ושוב את מהלך החיים בישראל, ממשיכים פוליטיקאים ישראלים להיתלות באשליית היות אש"ף שותף לשלום. כך למשל הביע לאחרונה ח"כ (וסגן הרמטכ"ל שעבר) יאיר גולן שמחה על ירי רקטה מעזה לעבר אספת בחירות של נתניהו באשקלון שאילצה את ראש הממשלה להתפנות למרחב מוגן שכן לטענתו החמיץ נתניהו עשור שלם להסדרת המצב ברצועה. בדומה קרא ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בעיתון מעריב, להתמקד במערכת הבחירות הקרובה בחידוש המו"מ עם הרש"פ. "היעדרו של משא-ומתן כזה", קבע, "הוא לא פחות מפיגוע אסטרטגי באינטרס הקיומי העליון של מדינת ישראל".

לא זו בלבד שמפת ההסדר שהציג אולמרט לעבאס בוועידת אנאפוליס (2007) נדחתה כלאחר יד על-ידי המנהיג הפלשתיני למרות הוויתורים מרחיקי הלכת שכללה, אלא שתהום עמוקה פעורה בין מפה זו לבין תפיסתו של רבין את מהות ההסדר עם הפלשתינים שהביאה לחתימתו על הסכמי אוסלו.

בנאומו האחרון בכנסת ב-5.10.1995, כחודש לפני הירצחו, התווה רבין קווי מתאר עקרוניים להסדר הסופי:

• "ירושלים מאוחדת שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל בריבונות ישראל".

• "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה".

• באשר למעמד המדינה פלשתינית קבע: "תהיה זו ישות שהיא פחות ממדינה ואשר תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה".

רבין תפס את הסכם אוסלו כתהליך המבוסס על תמורה הדדית, אך במדרון החלקלק אליו נקלע התהליך קרסו כל עקרונותיו. מאז וויתוריו חסרי התקדים של רה"מ ברק בפסגת קמפ-דיוויד (יולי 2000) שעליהם עוד הוסיף אולמרט, התקבעה חלוקת ירושלים כנקודת המוצא למשא-ומתן בנוסף לוויתור מוחלט על בקעת הירדן והקמת מדינה פלשתינית בריבונות מלאה. כמו-כן נקבע העיקרון התקדימי של חילופי שטחים תמורת "גושי ההתנחלות" (המהווים 3-6% ממרחבי יו"ש ובקעת הירדן) שבמסגרתו יועברו לפלשתינים שטחים חיוניים במדינת ישראל עצמה.

ההנהגה הפלשתינית מיהרה להבין את כוח הסחיטה המצוי בידה: ככל שגדלה הלהיטות הישראלית "להיפרד" מהפלשתינים יכולים האחרונים לגבות מחיר גבוה יותר תמורת המהלך ללא תמורה ממשית. יכולת סחיטה זו קיבלה רוח גבית מההתעלמות השיטתית בשיח הישראלי מההתפתחויות בשטח ב-25 השנים האחרונות, ובראש וראשונה מימוש הסכם הביניים מאוקטובר 1995 שהביא לכך שמעל ל-90% מהאוכלוסייה הפלשתינית ביו"ש (שטחי (A&B חיה מאז ינואר 1996 תחת שלטון הרש"פ ולא תחת "כיבוש" ישראלי. נותרה המחלוקת על ירושלים המזרחית ושטחי C בהם מתגורר מספר קטן של פלשתינים והכוללים את הישובים היהודיים ביו"ש, מחנות צה"ל, דרכים ראשיות, שטחים שולטים חיוניים ובקעת הירדן. מרחבים אלה ששורטטו בידי רבין במיקוד אישי מבטאים את המרחב הנחוץ לישראל לקיומה ולהגנתה ואין בינו לבין סיפוח האוכלוסייה הפלשתינית ביו"ש כל קשר.

כנגד זה מכוון מחמוד עבאס את המערכה המדינית אותה הוא מנהל מזה כעשור ומחצה והמסוכנת לישראל לא פחות מ"המאבק המזוין" המובל על-ידי חמאס והג'יהאד האסלמי ברצועת עזה. עם השפעתה הגוברת של אירן והצבת מערכת איומים חדשה על גבולות ישראל בצפון ובדרום, כניסה למשא-ומתן עם עבאס על-פי מתווה ברק-אולמרט טומנת בחובה איום קיומי על מדינת ישראל.