הוא היה אחרון הדוברים בפורום השואה. שעון על קביו, דידה אל דוכן הנואמים ושם נשא את הדברים המסכמים, לאחר שורת הנאומים של מנהיגי ישראל והעולם: ריבלין, נתניהו,
הרב לאו, מקרון, פוטין, פנס, צ'ארלס, שטיינמאייר... יו"ר הנהלת יד ושם
אבנר שלו היה ראוי לכך. הוא היה בחוד החנית של יוזמת הכנס הבינלאומי וניצח על אירגונו. שבוע קודם לכן נפגע בגבו, אבל על נוכחותו בטקס, בצדק, לא היה מוכן לוותר.
לנגד עיני הקהל, המצומצם במספריו (בגלל מיגבלות האהל ענקי שהוקם ברחבת הטקסים), והצופים בבית, נחשף חזיון רב רושם ורב עצב, גם על הגדול באסונות העבר וגם על גילויי וגלי האנטישמיות בהווה. גילוי נאות: הייתי שם, אחד מ-780 המוזמנים-נוכחים, בתוקף תפקדי כחבר הנהלת יד ושם. ביושבי על כסא 12, שורה 14 חשבתי בלבי, כי במקומי יכול היה לשבת ניצול שואה. האם הייתי צריך לוותר על מקומי לטובת אחד מ-120 אלף ניצולים, שעודם עימנו? בכל זאת הלכתי לאירוע בלב כבד. הרי בישיבה הבאה של ההנהלה יהיה עלינו לסכם, להפיק לקחים.
אמרתי לעצמי: הרי אני נכדם של טבוחי השואה שרה ויצחק-אייזיק גייסינוביץ, מנוחה ויהודה-לייב אסטרחן, הי"ד, הסבים שלי! הגם שלא הכרתים, זיכרם עמי בלב, בימי זיכרון השואה כבכל הימים. חשתי כי אני, נכדם, שנולדתי בירושלים ביום שבו התרחשו הקרבות הכבדים בגטו וארשה, מייצג אותם בטקס הבינלאומי לזיכרם ולזכר ששת המיליונים... עם זאת, באתי מתוך חשש אמיתי, שמא יהיה זה אירוע שלא יהיה לכבוד האתר הקדוש ולא לנושא הכאוב. להפתעתי הטובה - התבדיתי. כעבור ארבע שעות של נאומים שכל מלה בהם נבחרה בקפידות ובחריפות, של קטעי נגינה מרעידי-קירות-לב והקרנת תמונות וסרטים מצמררים, יצאתי נפעם ומשתאה. ההתכנסות הבינלאומית הזאת, שאורגנה בדקדקנות וברגישות עד הפרט האחרון, אכן השיגה את ייעודה.
והנה כבר למחרת, ובמהלך סוף השבוע, צצו מקטרגים בתקשורת וברשתות החברתיות. כך, למשל, ד"ר שרה אוסצקי-לזר כתבה בפייסבוק: "כבת 'הדור השני', שחיה יום יום בצל השואה ומנסה בכל כוחה ללמוד את לקחיה וליישמם בצניעות בחיי האישיים והמקצועיים, אני סולדת מהפסטיבל המתחולל מול עינינו, מארוחות הפאר ומן המלים החלולות".
ובכן, זה לא היה פסטיבל ולא ארוחות פאר! זה היה אירוע מורכב ורגיש, שנקבצו אליו מנהיגי עולם, שנאומיהם היו בבחינת הצהרת התחייבות, לשמור על זכר השואה לבל תישנה, להפיק לקחים, ולהילחם מכאן ואילך ביתר יעילות באנטישמיות הגואה בארצותיהם. לנגד עיניהם של המנהיגים המשתאים הוקרנו תמונות מרטיטות מן העבר הנורא ומן ההווה המדאיג. ראיתי את מבטיהם רתוקים לתמונות המבעיתות. מחויבותם תעמוד מעתה במבחן היישום והעשייה. המסר הוזרק לוורידיהם באופן הכי יעיל.
העיתונאי עופר אדרת ביקר באופן חריף ולא ראוי, כי ישראל מוכנה למכור את הזיכרון לכל המרבה במחיר, "אינטרסים פוליטיים רגעיים הם שמכתיבים את מדיניות הזיכרון הישראלית". מוסד יד ושם, שרבים אוהבים להטיל בו אבנים, עושה בכל האמצעים שבידו כדי להנחיל כהלכה את זיכרון השואה, ללמד אותה ואת לקחיה, להפיצו ללא כל הטיה פוליטית. גם אני כסבור הייתי, שיש לאפשר לנשיא פולין לבוא ולשאת נאום, אך זה לא היה בשליטת יד ושם ואפילו לא בשליטת בית נשיא ישראל.
יעקב חגואל, מ"מ וסגן נשיא ההסתדרות הציונית, הממונה על המאבק באנטישמיות באירגונו, הביע תקווה, כי המנהיגים ייצאו לא רק בהצהרות אלא ינקטו מעשים למאבק באנטישמיות, גם בחקיקה, גם באכיפה, גם בתוכניות חינוכיות בבתי-הספר, והוא צודק. ישראל ורשות הזיכרון לשואה ולגבורה עשו את שלהם, את חובתם, בהפקת כינוס כה מורכב של משתתפים רמי מעלה כה רבים. לצד בואם לטקס יד ושם, קיימו בירושלים שיחות מדיניות אקטואליות שלבטח חיזקו את מעמדה הבינלאומי של מדינת היהודים. מעתה, הכדור נמצא במגרשי אותן עשרות מדינות. חובת ההוכחה, לאחר המלים חסרות-הפשרה שהשמיעו מנהיגיהן - עליהם! מנגד, חובת ההוכחה בדאגת אמת לרווחתם היומיומית של ניצולי השואה החיים עימנו - על ממשלת ישראל.
לאבנר שלו וצוותו, לנשיא ריבלין ואנשי בית הנשיא - נאמר, אל מול כל הנירגנים: ישר כוח על המאמץ הגדול שהושקע בהתכנסות העולמית הזו. פסטיבל זה לא היה! זה היה שיאו של מאמץ יומיומי שעובדי יד ושם משקיעים כל ימות השנה, כדי לזכור ולא לשכוח, וכדי להיאבק במגפת האנטישמיות.
