"כך עונשו של בדאי – שאפילו אמר אמת, אין שומעין לו", קובע ר' שמעון בר אבא במסכת סנהדרין. זה הגיוני מאוד: אם אדם שיקר פעם אחת וידוע שהוא שיקר, מובן שקשה – ואולי אף בלתי אפשרי – להאמין לו בעתיד. אני עצמי מיישם זאת בספרים שאני קורא: אם אני מוצא טעות גסה וברורה, שבוודאי אינה פליטת קולמוס, יש לי בעיה עם יתר הספר. בתי המשפט אומנם נוקטים לעיתים בשיטה של "פלגינן דיבורא", אם ניתן להפריד בביטחון בין החלק האמיתי לחלק הכוזב של דברי העד/הנאשם, אך אז הם דורשים חיזוק משמעותי לחלק של הדברים שהם כן מקבלים.

איש עסקים יכול לשקר, פוליטיקאי מוכרח, לסטיריקן אסור – קבע אפרים קישון. אם נניח בצד את הציניות המושחזת של אותו גאון, הרי שאנחנו מקבלים את השקרים של פוליטיקאים כמעט כמובנים מאליהם – אבל משלמים מחיר כבד עליהם בעת משבר. ומה שקורה בימים אלו בנושא הקורונה הוא דוגמה מובהקת, שאף עלולה לעלות בחיי אדם.

ניהול משבר גדול מחייב, קודם כל, מנהיגות ברורה ואמינה. וזה אומר: אדם אחד, בדרג הבכיר ביותר, שממונה על הבעיה. אותו אדם מופקד גם על מסירתו של מידע שוטף ומדויק לציבור – וכאן בדיוק עלולה להיווצר הבעיה. יש מקרים בהם המסרים לא מתקבלים באמון, משום שאותו אדם אינו מוכר די הצורך לציבור. יחצ"ן מפורסם אחד נוהג להרחיק את לקוחותיו מן התקשורת ומקפיד שאך ורק הוא ידבר איתה. אבל בשעת משבר התקשורת מתקשה להאמין לדברים של הבכירים, משום שאין היכרות איתם ומשום שאין להן ניסיון במגע עם עיתונאים, והם נזרקים הישר למים העמוקים של ים סוער.

מקרים אחרים, וזה מה שקורה עם הקורונה, הם כאשר הדוברים דווקא מוכרים היטב – אך ככאלו שיש להם נטייה לעגל פינות, לשחק עם העובדות וללהטט עם האמת. אז אנחנו חוזרים לקביעתו של ר' שמעון בר אבא: אפילו אם הפעם יגידו את האמת, את כל האמת ואך ורק את האמת – יהיה קשה להאמין להם. וכאשר מדובר במגיפה העלולה להיות קטלנית, חוסר האמון הזה הוא בעל השלכות חמורות.

נתחיל מדונלד טראמפ. בשלוש השנים הראשונות לכהונתו, הוא השמיע 16,241 הצהרות שהיו מטעות, לא-נכונות או כוזבות ביודעין. זה אומר: ממוצע של 15 ביום, או אחת מדי שעה וחצי – כולל לילות, טיסות וחופשות. טראמפ מבלף על הכל: מעניינים ברומו של עולם כמו היחסים עם סין ופרשת אוקראינה, ועד נושאים שוליים כמו מספר הנוכחים בהשבעתו. הנשיא מפזר מספרים שאת חלקם הוא מוציא מהקשרם, את חלקם הוא משנה לפי צרכיו ואת חלקם הוא בודה מליבו. ואת כל זה טראמפ עושה תמיד בלשון מוגזמת ומפוצצת של "נפלא", "מושלם" ו"יוצא מן הכלל" – או "מושחת", "פתטי" ו"נוכל".

אין פלא, אפוא, שקשה מאוד להאמין לדבריו לגבי הקורונה. אז מה עושה טראמפ במשבר הגדול ביותר של נשיאותו? ממשיך לבלף ולקשקש: הנגיף ייעלם בדרך נס. המגיפה תיפסק בחודש אפריל, כאשר מזג האוויר יתחמם. חיסון נמצא ממש מעבר לפינה. תחושת הבטן שלי (כך!) אומרת ששיעור התמותה הוא אולי אחוז. החולים מבריאים וחלקם הולכים לעבודה. מפתיע לשמוע שאנשים מתים משפעת (היא הרגה את סבו של טראמפ). הדמוקרטים והתקשורת מנפחים את הסכנה כדי לפגוע בכלכלה ובסיכויים שלי בבחירות. ארה"ב מוכנה לקורונה יותר מכל מדינה אחרת בעולם. יש כרגע 15 חולים ותוך כמה ימים יהיו אפס. לא להוריד חולים מספינה כדי שלא להעלות את מספרם בארה"ב. ממשל אובמה אשם במגיפה. הרופאים נדהמים מכמות הידע שלי.

גם כאשר טראמפ מדבר על סיוע לכלכלה, קשה לקחת אותו ברצינות. הוא מתגאה מאוד ברקע העסקי שלו, והיינו מצפים שלפחות בנושא הזה – דבריו יהיו מבוססים. ואז הוא מודיע שיבטל השנה את מס השכר, המכניס 1.2 טריליון דולר בשנה – למעלה משליש מהכנסות הממשל ממיסים – בלי לומר כיצד יממן זאת. תזכורת: הגרעון התקציבי השנה כבר עומד על טריליון דולר. זהו הצעד המרכזי עליו מדבר טראמפ נכון לעכשיו, אבל אם הוא נראה מופרך – מה הפלא ששוקי המניות ממשיכים להתרסק?

יש עוד בעיה קשה עם טראמפ. במשבר של 2008, האחרון שהיה בקנה מידה הדומה לזה הנוכחי, הייתה בארה"ב מנהיגות פוליטית ומוניטרית שעבדה יחדיו בצורה מתואמת (הנשיאים ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה, השרים הנרי פולסון וטים גייטנר והנגיד בן ברננקי); היום יש נשיא המשפיל בפרהסיה את הנגיד (ג'רום פאואל) וצועק על שר האוצר (סטיב מנוחין). באותו משבר נטלה ארה"ב את ההובלה, לצידם של ראשי האיחוד האירופי. היום יש נשיא שמסתדר טוב יותר עם ולדימיר פוטין מאשר עם אנגלה מרקל, שמביע בוז גלוי למוסדות הבינלאומיים ושמצהיר ללא הרף שרק טובת ארה"ב מעניינת אותו. זו סיבה מרכזית לכך שמשבר חסר תקדים בהיקפו הגלובלי, מנוהל – אם בכלל – ברמת המדינות בלבד.

נישאר בארה"ב. רוב הצעדים לסיוע למשק האמריקני במשבר הקורונה מצריכים חקיקה, וזה אומר – הסכמה בין הדמוקרטים השולטים בבית הנבחרים לבין הרפובליקנים השולטים בסנאט. הבעיה היא, שהיחסים בין שתי המפלגות כנראה מעולם לא היו גרועים יותר ושמשני צידי המתרס פועלים בעיקר (ואולי רק) משיקולים פוליטיים. התוצאה היא, שקשה מאוד להאמין לקולות היוצאים מגבעת הקפיטול, ולא משנה מאיזה צד.

הקיטוב הזה משקף את המתרחש בארה"ב כולה. אקונומיסט פרסם השבוע סקר שממצאיו מדהימים: אפילו ההתייחסות לקורונה מושפעת מהשתייכות מפלגתית. 67% ממצביעי הדמוקרטים מודאגים שמא יחלו, לעומת 37% בלבד ממצביעי הרפובליקנים. 23% מהדמוקרטים ביטלו תוכניות נסיעה, לעומת 14% מהרפובליקנים. כמה עובדים מהבית? 19% מהדמוקרטים ו-9% מהרפובליקנים. 9% מהדמוקרטים עוטים מסיכות בפומבי; אצל הרפובליקנים – רק 5%. התמיכה בצעדים כמו העברה לעבודה מן הבית, סגירת בתי ספר ואוניברסיטאות וביטול אירועים מרובי משתתפים, גדולה בהרבה בקרב הדמוקרטים מאשר בקרב הרפובליקנים.

הנתונים הללו מלמדים עד כמה הציבור האמריקני מאמין אך ורק לצד שלו של המפה ואינו מאמין כלל לצד השני. אם זה יתורגם למעשים, אזי בוחרי טראמפ עלולים לנקוט בזהירות-חסר, בעוד מתנגדיו ילקו בזהירות-יתר. ברמה הלאומית, זה אומר ששתי המפלגות יתגוששו על הסיוע למשק משום שמדובר בשנת בחירות, בה לא ירצו שהאחרת תזכה, חס וחלילה, בנקודות בדעת הקהל. ואז מנהיגיהן יספרו לציבור כמה התוכניות שלהם טובות וכמה התוכניות האחרות איומות ונוראות. בסוף כנראה תראה איזושהי הסכמה – אבל היא עלולה להיות חלקית, בלתי מספקת ובעיקר מאוחרת מדי.

נעבור אלינו. אצלנו אנחנו מקבלים הכרזות והבטחות מצידו של בנימין נתניהו, שגם הוא – כמו ידידו הטוב בוושינגטון – אינו מועמד מוביל לפרס דוברי האמת. מה שיותר גרוע הוא, שיש לפחות תחושה מציקה, לפיה התנהלותו של נתניהו במשבר הקורונה איננה חפה משיקולים פוליטיים. ושיהיה ברור: אכן חובה להקים ממשלת אחדות, ממשלת חרום, ממשלת קוקוריקו – לא משנה איך יקראו לזה. אנחנו הולכים למשבר כלכלי קשה מאוד, אולי קשה ביותר, שההתמודדות עימו מחייב שילוב כוחות כמו ב-1985. בזה נתניהו צודק לחלוטין. הבעיה היא עם הריח העולה מקריאתו.

משבר גורם, באופן טבעי, להתלכדות מאחורי המנהיגות. בשעת משבר לא יוצרים זעזוע נוסף בדמות החלפת המנהיגים והצבתם ליד ההגה של מי שאינם מכירים את פרטיו, ובוודאי שלא – מי שאין להם שום ניסיון בניהול משבר שכזה. רוצים דוגמא? אחד ההסברים למהפך של 1977 הוא התגובה המאוחרת למלחמת יום הכיפורים. הבחירות הקודמות נערכו ב-31.12.1973, לאחר שנדחו בשל המלחמה; הציבור היה המום ומנע מעצמו הלם נוסף בדמות החלפת השלטון הנצחי של מפלגת העבודה לדורותיה. בהשלכה למשבר הנוכחי, נתניהו הוא האדם המתאים היחיד לנהל אותו.

האם נתניהו רוצה להחריף את תחושת המשבר, כדי להגביר את הלחץ על גנץ להקים ממשלת אחדות בתנאיו? אני רוצה להאמין שהתשובה שלילית, אבל כאמור – התחושה המציקה קיימת, והיא נובעת מיכולתו של נתניהו לשחק עם העובדות ועם התחושות, ומשורת התרגילים הפוליטיים שהוא מבצע בשנה האחרונה על חשבון כולנו, כדי לנסות ולהבטיח את הישרדותו האישית.

ועוד נקודה: ההופעה אמש (יום ה', 12.3.20) של נתניהו והשרים יעקב ליצמן, משה כחלון ורפי פרץ ממש לא הוסיפה לתחושת האמינות, וזה מאוד בלשון המעטה. נתניהו זרק איזושהי אמירה על "לא להתקהל" ואיש אינו יודע האם מדובר במשאלת לב, המלצה של הדיוט או הנחיה של מקצוענים. ליצמן היה עסוק בלהסביר מהו טור גאומטרי ובמחמאות לנתניהו, פרץ אפילו לא ידע אלו כיתות יושבתו, ועל כחלון נדבר בנפרד. אם המטרה הייתה להגדיל עוד יותר את ההיסטריה והפאניקה – היא הושגה במלואה. וכך אנחנו חוזרים לתחושה המעיקה של ניצול המשבר לצרכים פוליטיים.

באחד מפרקי "כן, אדוני ראש הממשלה" שוקל ג'ים האקר להחליף את סר האמפרי במנכ"ל משרד האוצר, סר פרנק. הוא שואל את פרנק מה דעתו על תפקודו של האמפרי, ומקבל בתשובה משפט ארוך ומפותל באנגלית מפוצצת. "אתה יכול להחליף את האמפרי!", קובע האקר בחיוך. ככה בדיוק נראה בני גנץ, שהאמינות שלו הולכת ונעשית דומה לזו של האיש אותו הוא משתוקק להחליף.

כחול-לבן הבטיחה שלא תקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת, אבל עד לפני כמה ימים גנץ דיבר על כך שיישען עליה "בהצבעה אחת בלבד" – הצבעת האמון הראשונה. מעבר לנסיגתו מהבטחה מפורשת, מעבר לכך שהקמת ממשלה כזאת היא הפקרות לאומית וביטחונית ממדרגה ראשונה, הדברים עצמם הם בלוף מוחלט.

מה יקרה כאשר יהיה צורך להעביר תקציב, במיוחד לנוכח החוק ולפיו אי-העברתו משמעותה בחירות? מה יקרה בהצבעות אי-אמון? כיצד ממשלה כזאת תשרוד אם הליכוד יציע אי-אמון בגלל האלימות במגזר הערבי? מה יהיה אם וכאשר יהיה צורך לצאת למבצע בעזה או בלבנון? ממשלה אינה קיימת "בהצבעה אחת בלבד", וחלומותיו של גנץ על צירוף החרדים הם כמעט הזיה. לכן, הוא שיקר לנו במצח נחושה – וזה אומר הרבה מאוד.

נכון לשעת כתיבת הדברים (יום ו', 13.3.20), גנץ אינו עושה את הדבר היחיד שעליו לעשות: להודיע שכחול-לבן מצטרפת לממשלת חרום בראשות נתניהו, ושהוא יישב הבוקר עם נתניהו בארבע עיניים כמה זמן שיידרש כדי שהממשלה תושבע ביום ראשון. גנץ – כדרכו מאז שנכנס לפוליטיקה – מדבר בלי לומר דבר ומשדר רפיסות של עלה נידף ברוח. הוא וחבריו, בעיקר יאיר לפיד, כל כך התמכרו ל"רק לא ביבי", עד שהם לא מסוגלים לראות דבר מעבר למטרה זו. מגיפה קטלנית, כלכלה מתרסקת, מיאוס הציבור – כל זה עובר להם מעל הראש.

ההתנהגות של גנץ, לפיד, משה יעלון וגבי אשכנזי בשבועות האחרונים ובעיקר בימים האחרונים מלמדת, שאי-אפשר לסמוך עליהם – ודאי שלא בהנהגת המדינה. הם יכולים להציל משהו מכבודם ואמינותם, אם ייכנסו מיד לממשלת חרום. אה, כן, וזה גם יהיה לטובת ישראל – שכידוע, כפי שהצהיר הקוקפיט לפני הבחירות, היא לפני הכל.

זוכרים מי שר האוצר? משה כחלון, שעד השבוע - דומה היה שהוא בבידוד מרצון כבר כמעט שנה. האיש שהתאייד לחלוטין מבחינה פוליטית ושאין לו אמון מצד אף מצביע משום שהוא לא התמודד, צץ לפתע כדי לדבר על השלכות הקורונה. כחלון הבטיח לנו שהצמיחה הנאה של המשק גורמת לכך שישראל חזקה די הצורך כדי להתמודד עם המשבר. אבל הוא מבלף.

נתחיל מזה, שכחלון הוא האחראי לנתון השקרי של הגרעון בשנת 2018, אשר פורסם ערב הבחירות הקודמות-קודמות. אם הוא היה מנכ"ל של חברה בורסאית, ייתכן מאוד שהיה מוצא את עצמו באבו-כביר בשל בישול דוחות כספיים. אבל מדובר "רק" בנתונים הלאומיים של המדינה, ולכן כחלון חופשי להמשיך ולמכור לנו לוקשים – בתנאי שמישהו עדיין מוכן להאמין לו.

כעת הבה ונראה את המספרים. הצמיחה בשנים האחרונות אכן הייתה מרשימה: 3.5% אשתקד, 3.4% בשנה שלפניה, 3.6% בשנת 2018. הנתון הזה נראה עוד יותר טוב בהשוואה ל-OECD, שם הצמיחה אשתקד הייתה 1.1% בלבד. גם הצמיחה לנפש בשנה שעברה הייתה נאה בקנה מידה בינלאומי: 1.6%. אלא שבזה מסתיימות הבשורות הטובות.

הנקודה הטובה ביותר להשוואה היא המשבר הפיננסי של 2008, אליו נכנסה ישראל – בהנהגתם של אהוד אולמרט ורוני בר-און – במצב טוב באמת. הגרעון ב-2007 היה 0.02% בלבד מהתוצר, וב-2008 עמד על 2.1%. זה אפשר לממשלה להגדיל אותו כדי להזרים כספים למשק ולהתמודד עם הירידה בהכנסות ממיסים. בשנת 2009 הוא אכן זינק ל-5.15%, בשל ההתמודדות עם המשבר, אבל זה היה לא-נורא בהתחשב בשנתיים הקודמות. בשנת 2019, לעומת זאת, עמד הגרעון על 3.9% מהתוצר בגלל ההפקרות הפוליטית. זה אומר, שכעת יש לבחור בין כולרה לבין קדחת: או לא לסייע כדרוש למשק, או להגיע לגרעון ברמות מסוכנות.

נקודה נוספת: הריבית. הפחתת הריבית היא צעד מקובל כדי לסייע למשק המצוי במשבר, משום שהיא מוזילה את האשראי ומאפשרת לעסקים ללוות כדי לשרוד עד ההתאוששות. באוגוסט 2008 עמדה ריבית בנק ישראל על 4%, ובששת החודשים הבאים היא ירדה עד כדי 1% בפברואר 2009. היום הריבית היא 0.25% ולמעשה אין לה לאן לרדת, כך שיכולתו של בנק ישראל לסייע היא מוגבלת ואולי אף אפסית. תוסיפו לכל זה את העובדה שאין לנו ממשלה קבועה כבר שנה וחצי ושהמדינה עובדת ב-2020 על בסיס תקציב שאושר ב-2017 – ותקבלו מתכון למשבר קשה. כדאי שכחלון יגיד את האמת, לפחות לפני שאנחנו נפטרים מעונשו.