במידה מסוימת
בני גנץ הפר אמון. הוא קיבל מנדט להרכיב
ממשלה, ומיד גלש לממשלה שבראשה יעמוד הנאשם
בנימין נתניהו. למה? היה עליו לנסות לגרוף מישהו מגוש הימין. הוא לא ניסה. זה משפט המפתח: הוא לא ניסה. אילו זה היה להפך הנתן אשלים לא היו ישנים דקה ביממה בחיפוש עריקים במחנה היריב.
כשגנץ מדבר על הצורך באחדות אין סיכוי שיצליח להעביר אליו מישהו בגוש הימין. גם לא לשכנע את
צבי האוזר ו
יועז הנדל, שכנראה לא באמת רוצים, כי אפילו
מנחם בגין ויוחנן בדר עשו הסדר עם מק"י המנודה כדי למנות יושב-ראש כנסת מן האופוזיציה והצליחו - נחום ניר-רפאלקס. ניחא, את זה בני כבר הפסיד בניחותא.
אז מה עתה? ביבי ישסע את כחול לבן. הוא יקרע את האופוזיציה לגזרים. יבטיח ולא יקיים. הנה, קראתי שאמר אצל
דנה וייס, הוא מבטיח בפומבי רוטציה. אבל הבטיח בפומבי אצל
קרן מרציאנו, שראיינה אותו היטב, כי לא יבקש חסינות וכמובן לא עמד בדיבורו.
מה יכולים, אפוא, אנשי כחול-לבן לעשות? דבר אחד: להכריע בכנסת. להציל את הדמוקרטיה ולבחור יושב-ראש ועדות ולקדם את החוק של
אביגדור ליברמן, שאם גם לא יגיע להצבעה בקריאה שלישית יגרום לנאשם הנודע להזיע, ועוד איך להזיע (אגב, ליברמן מתגלה כפוליטיקאי האמין והיציב בתקופה זו בפוליטיקה שהיא מעין עת בין הערביים).
גנץ טועה שהוא דוהר לידיו של ביבי. זה לא רק יפרק את כחול-לבן. רגע לפני הכניעה ביבי יאמר ל
עמיר פרץ: אם אתה בא - אתה שר הביטחון, ולמה שפרץ לא יבוא אם גנץ בא? ואז גנץ גם יגורש מן העיר וגם ילעס את הדג המסריח. פוליטיקה צריך לדעת לנהל.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
