עכשיו אני יודע שאינני חולה

ראיתי שמשרד הבריאות מאשר שהקים אתר באינטרנט ובו אפשר לשאול שאלות בעניין הקורונה. התקשרתי מיד וממשרד הבריאות הופניתי לאתר של מכבי. השיבה לי מוקדנית מסכנה, לנודניק, ושאלתי אותה מה לבדוק בבית כדי לדעת שאני לא חולה. הצהרתי שאין לי חום, אין לי קשיי נשימה ואני לא משתעל. "זה אומר שאתה בריא", אמרה. אז אני יודע, שאינני חולה. בינתיים.

בלאגן של הדואר בימי המגיפה

שתי הודעות מן הדואר הגיעו ביום אחד. מסמך אחד הודיע על חבילה רשומה שהובאה לסניף הדואר ברחוב שלמה המלך 78, שאותו אני מכיר היטב. באתי, חייכו אלי, קיבלתי. המסמך השני הודיע לי על מכתב רשום, שהגיע אל הדואר ברחוב רפאל איתן 1. הגעתי אל המרכז המסחרי, שגם אותו אני מכיר, ושאלתי היכן סניף הדואר. מסתבר שפתחו סניף דואר חדש בקראוון במגרש החניה, אי-שם אחרי בניין החנויות הגדול. עובדים בחנויות הפנו אותי לרדת במדרכות אל תחתית הבניין ושם מצאתי את הדואר ובו איש צעיר וחביב מאחורי חלון סגור למחצה. המחלה בחוץ. האיש עיין במסמך והודיע לי בהחלטיות "זה לא פה".

צלצל אל טלפון 171 ותברר היכן החבילה שלך. הסתכלתי במסמך, שצילומו מצורף כאן, ומצאתי כתוב: "רח' רפאל איתן 1, מתחם מרקט פלייס קריית אונו". לא עזר לי. האיש התעקש ואני עשיתי כדבריו. צלצלתי אל מודיעין הדואר, 171. האוטומט במודיעין הזה לא לוקה במגיפה אבל גם לא עוזר. הוא מסביר לי ארוכות, שהמשרד לשוויון חברתי דואג לי (לקשישים) והביטוח הלאומי דואג ומעביר את מענקי הזיקנה אל הקשיש. ואז הודיע לי המכשיר לא במפתיע "ברישומינו לא נמצא דבר דואר למספר הטלפון הזה. טראח. איש לא עונה. אין מוקדן שישמע ויסביר.

משרד דואר יקר, דומני שהקורונה לא פוגעת במחשבים ובאוטומטים. אולי דבר הדואר באמת לא שייך לטלפון הזה, כי הוא של בן משפחה ולא שלי? אולי לבעל החבילה יש שני טלפונים והוא משתמש בשני? ואולי, ואולי, ואולי... הליכה לקרוואן הדואר הזה אורכת כשעה לכל כיוון. בקלנועית פחות, ובכל זאת זה בזבוז זמן יקר. ברכיבה דרך הרחובות השוממים למחצה, רואים בפינות הרחובות שקיות, שקיות של אשפה.

שקיות גדולות בצבעים שונים ובהן אשפה ביתית, שאנשים הוציאו מבתיהם אל פינות הרחוב, במקום להשליך לפחי האשפה. והשקים נערמו כי עובדי הרשות המקומית לא באו לאסוף אותם. יש קורונה. ומי שעיתותיו בידו בגלל הסגר, יכול לקרוא את ספרו המצויין של אלבר קאמי "הדבר", ואם לא, יש לו אפשרות לקרוא את "אהבה בימי כולרה" של גבריאל גרסיה מארקס.

המסמר החשוב

בגלל איומי הסגר והמגיפה, אנשים מיהרו לחנויות לקנות חבילות של נייר טואלט. נזכר אחד מוותיקי הקיבוצים של מפ"ם: פעם, כשנזקקו לנייר טואלט, חתכו את העיתון לגזרים ותלו אותם על מסמר בשירותים. "קראו לעיתון 'על המסמר'.