האזנתי (יום ה', 16.4.20) במשך חמש שעות לדיון בבית המשפט העליון בעתירות נגד השימוש באמצעי האיכון של השב"כ לאיתור חולי הקורונה. שתי סוגיות עמדו במרכז הדיון: האם מותר לשב"כ להעמיד את משאביו לצורך המאבק בקורונה, והאם האיכון אינו מהווה פגיעה בלתי מידתית בפרטיות. באופן מוזר, ככל שהזמן חלף – הבנתי פחות על מה כל הוויכוח ואת שאלותיהם של השופטים אסתר חיות, חנן מלצר ונעם סולברג.

הייתה לי תחושה, שאני שומע דיון תיאורטי של מלומדים אירופיים על זכויותיהם של חשודים בטרור, ולא דיון מעשי אל מול סכנה ברורה ומיידית לחיי אדם ולהרס הכלכלה. ומדוע? כי באירופה מתווכחים, או לפחות התווכחו, במשך שנים על השאלה האם מותר לעקוב ולהאזין כדי ללכוד מחבלים – ויכוח שבאוזניים ישראליות נמצא על ציר התמימות-טיפשות-רשלנות. הרי אם חיי האדם לא יישמרו, לא יהיה למי להעניק את כל הזכויות החשובות הללו. הרי מדובר במי שמטרתם להרוס את המשטרים המעניקים את הזכויות הללו, תוך שימוש באותן זכויות עצמן.

במקרה של הקורונה ניתן לטעון, כי מדובר בפגיעה בזכויות של מי שלא עשה כל רע, אלא להפך – הוא הקורבן. בהחלט נכון. אבל על המאזניים מוטלים חייו של החולה עצמו, של כל מי שבא איתו במגע, של מי שבא במגע במעגל השני וכך הלאה. על המאזניים מוטלות מאות אלפי משרות. על המאזניים מוטלת יכולתה של המדינה לכלכל את עצמה, במובן הבסיסי ביותר. על המאזניים מוטלים בטחונם, רווחתם, שלומם וחייהם של תושבי ישראל. על המאזניים מוטלים הרבה יותר מאשר הפיגועים הקשים ביותר. אם זה לא "ביטחון לאומי" כפי שקובע חוק השב"כ – אני לא יודע "ביטחון לאומי" מהו.

וזה לא שמדובר באיזושהי פגיעה איומה ונוראה בפרטיות. השב"כ מוצא מי היה היכן ומי היה בסביבתו. הוא אינו בודק מה הם עשו, הוא אינו קורא את המסרונים שלהם, הוא אינו מאזין לשיחות שלהם. המידע מועבר לקבוצה קטנה של שותפי סוד ומושמד לאחר זמן קצר. לא הופרכה טענת המדינה, לפיה האיכונים הובילו לאיתור כמעט מחצית ממי שחלו בקורונה בשטח ישראל. לא הוכח שיש באיזשהו מקום בעולם אמצעי בעל יעילות זהה, אפילו לא דומה. לא נמצא שיש גורם פרטי כלשהו שיכול לספק את אותם נתונים – ואם כבר, אז עדיף שירות ביטחון ממלכתי על פני חברה פרטית.

אכן, דמוקרטיה וזכויות האדם נבחנות ביתר שאת בשעת משבר. חוזקה של כל שרשרת נמדד בחוליה החלשה ביותר שלה, ומשבר המסכן חיים ומערער יסודות הוא החוליה החלשה בתולדותיהן של מדינה וחברה. אמצעי השב"כ הופעלו בידי ממשלה נבחרת ואושרו בידי בית הנבחרים, ויש עליהם ביקורת שיפוטית. זה די והותר. כדאי לזכור, כי מרוב יפי נפש – אפשר להיות יפים ולהישאר בלי נפש.

זה לא שכל מה שהממשלה עושה מן הבחינה החוקית והחוקתית במסגרת המאבק בקורונה ראוי למחיאות כפיים. ממש לא. כל הצעדים שננקטו מאז תחילת המשבר נעשו במסגרת תקנות לשעת חירום, על-פי סעיף 38(ג) לחוק יסוד הממשלה: "ראתה הממשלה שקיים במדינה מצב של חירום ושעקב דחיפות העניין יש להכריז על מצב חירום עוד לפני שניתן לכנס את הכנסת, רשאית היא להכריז על מצב חירום; תוקפה של ההכרזה יפקע כעבור שבעה ימים מיום נתינתה, אם לא אושרה או בוטלה קודם לכן על-ידי הכנסת בהחלטה של רוב חבריה; לא התכנסה הכנסת, רשאית הממשלה לחזור ולהכריז על מצב חירום כאמור בסעיף קטן זה".

הקורונה נחתה עלינו בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת ה-23, בלי כנסת מתפקדת. כיוון שכך, הייתה הממשלה רשאית להכריז על מצב חירום ולהאריך אותו בלי אישור הכנסת. יש לזכור, כי הסמכות הבסיסית מצויה בידי הכנסת, כפי שאומר סעיף 38(א): "ראתה הכנסת שקיים במדינה מצב של חירום רשאית היא, ביוזמתה או על-פי הצעת הממשלה, להכריז על מצב חירום". רק משום שהכנסת לא פעלה, עברה הסמכות באופן זמני לידי הממשלה – שהייתה חייבת להחזירה לידי הכנסת ברגע בו זו התכנסה.

זאת ועוד: סעיף 39(א) קובע, כי "במצב חירום רשאית הממשלה להתקין תקנות שעת חירום כדי להגן על המדינה, ביטחון הציבור וקיום האספקה והשירותים החיוניים; תקנות שעת חירום יונחו על שולחן ועדת החוץ והביטחון של הכנסת סמוך ככל האפשר לאחר התקנתן". ושוב: כאשר הוקמה ועדת החוץ והביטחון - הייתה הממשלה חייבת להעביר אליה את כל התקנות.

זה לא נעשה. הכנסת הושבעה ב-16 במארס. הממשלה הגישה לה את החקיקה בדיוק חודש לאחר מכן, בצירוף מקרים לגמרי לא-מקרי עם הדיון בבג"ץ נגד התקנות לשעת חירום. תאמרו: אבל זו שעת חירום. אשיב לכם: לא משנה. הרי המחוקק דיבר על שעת חירום וקבע לוח זמנים של שבוע. תאמרו: היה פסח בדרך. אשיב לכם: אז מה? הכנסת יכולה להתכנס גם בחול המועד. תאמרו: אבל אסור להתכנס. אשיב לכם: המגבלות אינן חלות על הכנסת, וכמו שהיא הושבעה בסבבים – אפשר היה לקיים את הדיון וההצבעות בסבבים; את כל מה שעשו אתמול, היה אפשר וצריך לעשות לפחות שבועיים לפני כן.

קשה להשתחרר מן הרושם, שלבנימין נתניהו וממשלתו היה הרבה יותר נוח לפעול מכוח צווים המונחתים על הציבור באישון לילה או בשעות הבוקר המוקדמות, מאשר להיכנס לוויכוחים עם חברי הכנסת ולבזבז זמן. אפשר להבין אותם; אבל החוק נועד למנוע בדיוק את זה – שהכנסת בכלל והביקורת הפרלמנטרית בפרט ינוטרלו בשעת חירום. כאשר הממשלה מטילה על כולנו מגבלות קשות הפוגעות בצורה חסרת תקדים בזכויות יסוד, היא חייבת לתת דוגמה בשמירה קפדנית על החוק.

במצב של ממשלת מעבר, כאשר הכנסת למעשה אינה מתפקדת, בזמנים בהם שום שר אינו יודע האם ובאיזה משרד יהיה בעוד שבועיים – שלטון הפקידים מתעצם עוד יותר. כל צעד של הממשלה היה חייב לקבל את אישורם של היועץ המשפטי וצוותו; כל שקל שהיא הוציאה היה חייב לעבור את חשבי המשרדים, הכפופים לחשב הכללי במשרד האוצר. ואולי הדבר החמור ביותר: הפקידים – בעיקר ממשרד הבריאות – דיברו ודיברו ודיברו, הרבה יותר מן השר הממונה עליהם ואפילו הרבה יותר מאשר ראש הממשלה.

לפעמים תהיתי, מתי משה בר-סימן-טוב ואיתמר גרוטו וסמדר סדצקי מספיקים להתמודד עם הקורונה, מרוב ההופעות שלהם בתקשורת. סליחה שאני חוזר על עצמי, אבל גם הם חוזרים על עצמם: עקרון יסוד בניהול משבר הוא שאדם אחד מדברר אותו וכל השאר מצטרפים אליו ומופיעים לצידו, כדי להוסיף איש-איש את הממד המקצועי שלו. דונלד טראמפ עשה ועושה טעויות איומות בניהול הקורונה, אבל הוא לפחות מקיים מדי ערב מסיבת עיתונאים עם מומחי הבריאות ואנשי הכלכלה. ואצלנו? כל פקיד קוטף את כתר הקורונה. כי בניגוד לבנימין נתניהו ויתר הפוליטיקאים, הם לפחות מוכנים לענות על שאלות.

התוצאה היא בלגאן מוחלט. מישהו מכם יודע מהי אסטרטגיית היציאה המתוכננת? לא, כי משרד הבריאות מדבר, ומשרד האוצר מדבר, ומשרד הכלכלה מדבר, ומשרד החינוך מדבר, ומשרד הביטחון מדבר – חלק ברמת הפקידים וחלק ברמת השרים. העיקר הוא, שלא תשמעו שניים שאומרים משהו דומה, כי כולם מפזרים את התוכניות שלהם לתקשורת לפני שהן מובאות לדיון בוועדת השרים, במליאת הממשלה ואצל ראש הממשלה.

איש מכל המתראיינים הסדרתיים הללו אינו מפר חוק כלשהו. או בעצם: הוא אינו מפר שום חוק כתוב, אלא את מה שבלשון הספורט מתואר כחוק ה-18 של חוק הכדורגל – חוק ההיגיון. או, להבדיל, את מה שכינה ר' ישראל הכהן מראדין (ה"חפץ חיים") כחלק החמישי של "שולחן ערוך" – כיצד להתנהג עם בני אדם.

עוד משהו על משרד הבריאות. לפי אחד הדיווחים לקראת שביעי של פסח, המשרד חשש מהתנפלות הציבור על מאפיות במוצאי החג ובכלל חושש מהתנפלות על החנויות כאשר יוסרו המגבלות, ולכן הוא מבקש להאריך אותן. את זה אני בכלל לא מבין.

הרי המגבלות יוסרו מתישהו. הרי באיזשהו שלב אנשים יוכלו ללכת ברחוב, להיכנס לקניון, להתפלל, אפילו לשבת בבית קפה. זאת אומרת, שיגיע הרגע בו אנשים ייצאו מהבתים ויתחילו להתקבץ בקהלים גדולים יותר. איש אינו יודע באיזה קצב זה יקרה. רבים סבורים, שהחשש מפני הקורונה כה גדול – עד שיידרשו חודשים רבים, כנראה עד שכולם יחוסנו, כדי לחזור לשגרה מלאה. מכל מקום, ברור שזה יהיה השלב היותר מסוכן שיצריך יותר מעקב, תשומת לב לפרטים וכיוונון (fine tuning) עדין.

עושה רושם שמזה בדיוק מפחד משרד הבריאות. המשרד האפרורי הזה, שכל ימות השנה מקושר בדמיוננו עם הזקנה במסדרון, עלה לגדולה ובמידה רבה שולט על חיינו, והוא עושה זאת באמצעים דרקוניים שאפילו משרד הביטחון אינו מקבל אותם. שיהיה ברור: האמצעים הללו נחוצים ולפי כל הסימנים משיגים את מטרתם מבחינת היקפי התחלואה והתמותה. אבל נדמה שמשרד הבריאות חושש מאובדן השליטה על המשבר, ושוכח עובדה אחת: ככל שהמגבלות יימשכו יותר זמן, הן יהיו פחות יעילות. מוטב לשחרר אותן בצורה מבוקרת, מאשר להגיע למצב של פריקת עול בשל גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

בחזית המאבק בקורונה ניצבים צוותי הרפואה, שמשום מה אין להם יחסי ציבור טובים כמו למשטרה. אנחנו לא שומעים ללא הרף על אמבולנסים המפנים חולים, על רופאים המאתרים חולים, על אחיות הסועדות מאושפזים. המשטרה דואגת לפאר את עצמה ללא הרף, כפי שהיא עושה בכל ימות השנה. ומתברר, שכמו בכל ימות השנה – גם בעידן הקורונה יש בה מי שמכתימים את מדיהם בהתנהגות פסולה ואף עבריינית.

ynet פרסם (יום ה', 16.4.20) את התוצאה של עבודה עיתונאית מקורית ומשובחת. הצלם משה מזרחי ניסה לעבור מחסומים משטרתיים בירושלים, כאשר הוא מצויד בתעודת לשכת העיתונות הממשלתית – תחילה כחילוני ולאחר מכן בלבוש חרדי. בניסיון הראשון הסתפקו השוטרים בתעודה ובהסברו שהוא עובר לצורכי עבודה: "יאללה, סע". בניסיון השני ביקשו ממנו להציג תעודות נוספות ואישור עבודה חיוני (שעל-פי הכללים אין צורך להציג כאשר מצוידים בתעודות), דרשו לראות את ציוד הצילום שלו (דרישה שאיננה בתקנות ההסגר) ושאלו היכן הוא מתכוון לצלם (תוך פגיעה בחופש העיתונות).

ושוב, כמקובל במשטרה, התגובה הייתה חמורה עוד יותר מאשר המעשה עצמו: "השוטרים פעלו במקצועיות, בדיוק כפי שמצופה מהם, בהתאם לסמכותם בחוק וללא כל דופי. מצער, עצוב ומקומם במיוחד, שבשעת חירום לאומית זו בה השוטרים פועלים בהקרבה ובמסירות אין קץ, ביום ובלילה, למען הבריאות של כולנו - אתר מרכזי בישראל בוחר לעוות את המציאות ולנסות ולהכפיש את השוטרים בכל דרך ואנו רואים זאת בחומרה". הבנתם? האתר שעשה את עבודתו וחשף את הפעילות הפסולה של המשטרה – הוא זה שלא בסדר.

כן שעת חירום, לא שעת חירום – המשטרה נמצאת לגמרי בשגרה, לפחות מבחינת הזלזול שלה בכללים החלים עליה ובזכויות יסוד של אזרחים. ומשום מה, אנחנו ממש לא מופתעים.

במבצע שלא היה מבייש את "אריות הים" של ארה"ב, הצליחו ארבעה משוטרי משטרת בני ברק לחדור השבוע מן הגג אל דירתם של האחים המוזיקאים רולי דיקמן ויואלי דיקמן. תוך שהם חומקים בין הצלילים שבקעו מתפילתם של האחים, השתלטו השוטרים במהירות על הדירה ובחירוף נפש ניתקו את מערכת ההגברה של השניים. כל הכוחות שבו בשלום לבסיסם.

האחים אכן ביצעו שני פשעים שלא יסולחו. האחד: הם התפללו יחדיו והעבירו את התפילה ברשת. השני: הם הציבו רמקול שאפשר לסובבים אותם לשמוע את התפילה. וכדי להוסיף חטא על פשע, הדיקמנים עשו זאת בסביבות השעה 10 בבוקר, בה כידוע חלה חובה חמורה לשמור על השקט ולא להפריע את מנוחת השכנים. המשטרה, שכוחותיה מתוחים עד לקצה היכולת במאבק בקורונה, הוכיחה שהיא מסוגלת לעשות כמה וכמה משימות בעת ובעונה אחת: גם לשמור על דרכי הנשימה של התושבים מפני הנגיף, גם לשמור על בני ברק כולה שמא חלילה ייצא ממנה חולה, וגם להגן על עור התוף של תושבי פרדס כץ.

ועכשיו ברצינות. הפריצה הזאת, לכאורה, הייתה בלתי חוקית בעליל. השוטרים דפקו על הדלת ולא נענו. שכן שאל את השוטרים "מה הבעיה בתפילה" ונענה: "באנו אליך? אז מה זה עניינך?". השוטרים הגיעו בלא צו, מה שכאמור לא הפריע להם לפרוץ לדירה ולהסיג גבול, להתרוצץ בה בלי להזדהות ולנתק חשמל ללא כל התראה. ואיך אנחנו יודעים את כל זה? כי האחים צילמו את האירוע.

כפי שראינו בקטע הקודם, המשטרה כל כך שחצנית, עד שהתגובות שלה מסבכות אותה עוד יותר. על הסיפור ההזוי הזה אמרה המשטרה, כי "פעילות אכיפה זו אינה קשורה לתקנות לשעת חירום או למניעת התפשטות נגיף הקורונה כלל". תרגום: אנחנו נגד חרדים ויהדות בלי קשר למגיפה, ואנחנו פורצים לדירה בניגוד לחוק בלי קשר לקורונה. לא נותר לנו אלא רק לשמוח ששוטרינו המהוללים אינם מוצבים ברומא. הם מן הסתם היו פורצים השבוע לקתדרלת סנט פטרוס ועוצרים שם בעוון תפילה זקן אחד, פרנציסקוס.