שיחה עם פרשת "אמור" (ב)

אנחנו עומדים בפני כינון ממשלה חדשה בישראל, אני רוצה לאחל לממשלה החדשה, שהמצפן החברתי המנחה את פרשת "אמור" הוא זה שינחה את ממשלת ישראל העתידה לקום.

הפרשה מפגישה אותנו עם ביטויי מחויבות מיוחדת כלפי החלשים החיים בתוכנו. בפרשה עולה דרישה לפתיחות סוציאלית ולהשתתת צדק חברתי תוך תביעה תקיפה לבסס בחברה שלנו דפוסים חיים של ערבות הדדית שמחממת את הלב - "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְּכַלֶּה פְּאַת שָׁדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְּלֶַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אוֹתָם, אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג 22).

רגישות ומחויבות כלפי החלש היא בבחינת מצפן שחייב לכוון את חיינו החברתיים. הוא חייב להיות מעוגן בדפוסי החוקים שאנחנו מחוקקים. החלש זה לא רק העני, אלא גם בן המיעוט הלאומי - הַגֵּר החי בתוכנו.

רגישות ומחויבות כלפי החלש בחברה, שמנחה את הפרשה, חייבת ביתר שאת לקבל ביטוי בימים אלו של מגיפת הקורונה כשלמעלה ממיליון עובדות ועובדים נפלטו ממקומות העבודה והפכו למחוסרי עבודה. אנחנו חייבים ברוח פרשת השבוע להיות קשובים למצוקותיהם של רבבות רבות של עצמאיים, הנמצאים בקריסה כלכלית. כל אלו שמים את כל יהבם על יד מושטת של מוסדות המדינה, שתסייע להם לחצות את התקופה הקשה הפוקדת אותנו.

מצער, שדווקא פרשה המובילה אותנו לפסגות מוסריות ולעולם נעלה של ערכים חברתיים, אותה פרשה כוללת תביעה פוגענית לפסילת כוהן מתפקידו בקודש, אם נמצא בו מום גופני מולד או מום כמו שבר יד או שבר רגל (ויקרא כ"א 15-23).

עוצמות מוסריות

כואבת פסילה גורפת של אדם מכל תפקיד דתי ערכי, ונשללת אפשרות לשהות במקום הקדוש, אם דבק בו מום גופני. מצער, שאפילו נשללת ממנו האפשרות לבוא למקום שעבורו הוא משכן לחוויה דתית בעלת משמעות רבה.

אודה, שקשה לי לגשר בין שני הקטבים. קוטב אחד מעלה אותי לעבר פסגות מוסריות וערכיות - "... לא תכלה פאת שדך בקצרך, ולקט קצירך לא תלקט - לעני ולגר תעזוב אותם". הקוטב השני מפגיש אותנו עם אמירה מקוממת - "כִּי כָּל אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא יִקְרַב - אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִּסֵּחַ... כָּל אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אהרן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּי.."

רבים מאתנו פגשו אנשים לא מעטים, שהטבע התאכזר כלפיהם. הם באו לאוויר העולם עם מום גופני קשה. יש ביניהם אנשים עם עוצמות מוסריות נעלות. הם לא בחרו בנכות. נכות בחרה בהם. לכן עלינו כקולקטיב אנושי מוטלת מחויבות לסעוד אותם. הסעד לא חייב תמיד להיות כלכלי, אלא מתן כבוד וסיוע להגיע לפסגות בכוח תכונות רוחניות, כשיכולת פיזית כזו או אחרת ניטלה מהם עקב מומם.

קשה לי לקבל פסילה גורפת של פרשת "אמור", האוסרת כניסה לנכה למקום הקדוש וחלים עליו איסורים חמורים - "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם, אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִּסֵּחַ...אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יֵש בּוֹ שֶׁבֶר רֶגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד, אוֹ גִּבֵּן אוֹ דַּק ... לֹא יָבוֹא אֶל הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי...:

מדוע נוסף על מכה גופנית, הדורשת מנכה להתמודדות קשה יום-יום, מטילים עליו חותם של מחלל את הקודש עקב מום גופני. קשה לי לקבל את פרשנות אברבנאל, המצדיקה את האיסור בטענה, שאין להפקיד עבודות חינוכיות במקדש בידי מי שעלול לגרום לזלזול של הציבור עקב מראהו הפגום ובעקיפין לזילות במעמד הקדוש ברוך הוא. אסור לנו להדיר גִּבֵּן או תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, במיוחד שקיימת אפשרות, שטמונים בו מטענים אינטלקטואלים ומוסריים.