אייר - חודש הגאולה הלאומית

שאלו פעם את ד"ר יוסף בורג, מנהיגה המיתולוגי של המפלגה הדתית-לאומית, בטרם התפצלה לרסיסי מפלגות קיקיוניות, מהי פיסגת הצלחתה של מפלגת הציונות הדתית. בורג (ויש אומרים שהיה זה בכלל זבולון המר ז"ל), השיב שהישגים לא ייבחנו בכמות משרדיה של המפד"ל, ולא במספר ח"כיה (אף שגם זה היה חשוב מבחינתו, כידוע), אלא ביכולתה להיות הקו המחבר, המקף, שבין הדתית ללאומית, בין הרוח לחומר, בין דת ישראל למדינת ישראל. סינתיזה של דת ולאום.

תפקיד דומה לזה של אותו מקף, הטיל שר ההיסטוריה ב-250 השנים האחרונות על חודש אייר, שבעיצומו אנו עומדים. הרב קוק (שלגביו היה אייר גם חודש של גאולה פרטית, בזכות עלותו ארצה בכ"ח באייר תרס"ד) כבר התבטא ברוח זו כשאמר, בלשונו הפיוטית, כי אייר הוא "הממצֵעַ בין הופעת יציאת מצרים (ניסן) להופעת מתן תורה (סיוון)" (ראו בספרו 'עין אי"ה' למסכת שבת).

באייר של 250 השנים האחרונות, בקעו בחודש זה מחביון הדורות הרדומים, השקועים במ"ט שערי גלות ארוכה ושפלה, ניצנים ראשונים גאולה אחרונה, שעליה כבר התנבאו נביאי ישראל לפני כ-3,000 שנה: הליך בלתי נתפס מבחינה היסטורית של קיבוץ גלויות ומופע לא ייאמן של עצמאות מדינית (שלדעת הרמב"ם עצם העצמאות מהווה סוג של ימות המשיח).

כך למשל צייר הנביא עמוס הנביא במילותיו שלו את ימינו אנו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹקֶיךָ".

אלפי שנים לא באמת האמין עם ישראל שהחזון הזה יתגשם לפני בוא המשיח, ולא נותר לו אלא לשבת בחיבוק ידיים תחת מגלבי קלגסי הגויים לבואו. והנה, מהפך היסטורי: כל האור הגדול הזה, החל בוקע ועולה בחודשי אייר של עידן שיבת ציון והפך למציאות ממשית, שניתן לראותו בעיני בשר ודם, לחוש פיסית בקיומו.

ובמלים פחות חגיגיות: מעולם - ממש כך: מעולם! - לא היה מצבו של עם ישראל טוב יותר. אפילו לא בימי ממלכות דוד ושלמה. מכל בחינה (החרדים אומנם יקוננו שאין כל ערך להישג הזה, כשמרבית העם אינו מקיים תורה ומצוות, אבל נשכחה מהם העובדה הפשוטה, שמעולם לא היה כל כך הרבה לומדי תורה בארץ ישראל, ועוד על חשבון הציבור, כבימינו).

בעלות טבעית

מה שהשיג עם ישראל בעידן קיבוץ הגלויות אינו דומה לשום דבר מן העבר. לשם אילוסטרציה: מאז כיבוש הארץ בידי יהושע, לא הצליח עם ישראל לשלוט בכל רחבי הארץ הטובה הזו בגיזרה שממערב לירדן. אפילו דוד ושלמה לא הצליחו. העיר עכו למשל הייתה בשלטון זר מאז כיבוש הארץ בידי יהושע ועד שנת 1948. חז"ל התייחסו אליה כ'מדינת הים' (כלומר מרוחקת, לא שלנו). מעט היהודים שחיו בעכו העדיפו להיקבר בכפר יאסיף, מפני שעכו הייתה מבחינת עם ישראל בגדר חוץ לארץ. רק הקמת מדינת ישראל איפשרה לעם ישראל לראשונה בהיסטוריה לשלוט על עכו. וזו רק דוגמה אחת.

בין הימים א' ו-ח' באייר תר"ף (19-26.4.1920) התכנסו בעיירה האיטלקית סן רמו, נציגי המעצמות שהכניעו את האימפריה העות'מנית שקרסה במלחמת העולם הראשונה שהסתיימה 3 שנים קודם לכן, כדי לחלק מחדש של נחלותיה הענקיות, אשר הוחזקו בידיה 400 שנה. זה היה הרגע בו בקע אור האתחלתא דאתחלתא.

עד אז 'לא ספרו' את העם היהודי, המפוזר ומפורד בין העמים. ועם ישראל עצמו, אומנם חלם על ירושלים, אבל לא חלם לממש את החלום. בסן רמו הזכירו תלו את זכותו על ארץ ישראל. לראשונה בהיסטוריה הכירו העמים בייחודו הלאומי של עם ישראל, ובבעלותו הטבעית והבלעדית על ירושלים וארץ ישראל כולה, שמשני עברי הירדן.

לוועידת סן רמו הייתה גם משמעות דתית עצומה. עד אז היו יהודים רבים, חובבי הגולה, ששטענו ש'שלוש השבועות' מונעות את יישובה מחדש של הארץ. תזכורת: איזושהי אגדתא המופיעה רק פעם אחת בתלמוד, ואין לה שום מעמד הלכתי, נתפסה בידי יהודי חובבי הגלות כעילה להמשך הישיבה בגלות המנוונת. האגדתא אומרת שהשביע הקב"ה את ישראל 3 שבועות; אחת מהן "שלא יעלו בחומה", כלומר לא יעלו לא"י לפני בוא המשיח, ובוודאי לא באופן מאורגן, וגם לא ימרדו בגויים המשעבדים אותם. אגדתא המקדשת פאר אקסלאנס את הגלות, בבחינת אהבתי את המגף הבועט בי בגלות המצחינה.

אבל ועידת סן רמו הפכה את חלומם המתוק להישאר בגולה, בצל העמים הדורסים ורומסים אותם ואת כבוד ישראל המושפל בעמים (ע"ע אנטישמיות מובנית בנצרות ובאיסלאם; וע"ע אינקוויזיציות, גירושים, פרעות, שחיטות, שואות, צאן לטבח, עלילות דם וכו' וכו'). האגדתא של שלוש השבועות, הבלתי מחייבת מבחינה הלכתית (מעטים מאוד מהפוסקים, נער יספרם, ראו בכך הלכה מחייבת), הפכה אצל שונאי ציון לאידיאלוגיה, למצווה גדולה, שעיקרה: "מה אנחנו יכלים לעשות? הרי אסור לעלות לארץ ישראל בניגוד לרצון העמים ואסור גם למרוד בהם. אז נשב כאן, בגולה, ונמשיך ללקק מתוך שפיפות קומה במגף הבועט בנו, ונחלום על בוא המשיח לעתיד לבוא".

פחד השבועות

סן רמו הפכה על פניו אפילו את הסיפור הזה של היאחזות בציפורניים בגולה, בכל מחיר. מי שהיה גדול הדור בראשית המאה הקודמת, ולמד על משפט העמים בסן רמו, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה'אור שמח', כתב אז למוסדות המיישבים בארץ, שהחלטת סן רמו מרוקנת מתוכן את השבועות הללו: "סר פחד השבועות". הרב אורי שרקי, מראשי מרכז הרב הציונית דתית, דייק והסביר שרבי מאיר שמחה לא אמר: סר איסור השבועות, כי מעולם לא היה קיים איסור כזה, אלא הפחד סר, ומכאן שאין כל מניעה לשוב לארץ ישראל, גם במאורגן (ע"ע ציונות).

הנה דבריו במלואם: "במאה הזאת זרחו קוי אור על-ידי גדולי המעש, כמו מונטיפיורי וכיו"ב בהתעוררות רבה, ומהרבנים ר' צבי הירש (קלישר) מטאהרן ור' אליהו (גוטמכר) מגריידיץ, לבנות ולשכלל ירושלים ולהסיר שוממותיה... ורבנים הרבה עמדו מנגד, ואף אותם שהיה בלבם לקרב את הדבר שמו יד לפה, מפני כי חרדו מהנלהבים שלא יגדישו הסאה, ומה-ג' שבועות שהשביע לבנות ירושלים (כתובות קיא, א ושיה"ש רבה ב', פסוק השבעתי אתכם בנות ירושלים).

"אמנם כעת הסבה ההשגחה אשר באסיפת הממלכות הנאורות בסאן רעמא, ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות וברשיון המלכים קמה מצוות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה (ספרי פ' ראה) - למקומה. ומצוה על כל איש לסייע בכל יכולתו לקיים מצוה זו. ואולי על זה נאמר: "עד מתי תתחמקין" (ירמיה ל"א)... ואף כעת תחת ממשלת ארץ האי עם בריטניה המתונה - אז בטח הוא עניין העומד ברומו של עולם.
"... אבל יהי איך שיהיה, מצוות ישוב ארץ ישראל לא נפטר מזה, כל מי שבכוחו יעשה וזכות מצווה הזאת תגן על עמו ישראל בכל מקומות מושבותיהם להצילן מכל רעה, ועיניהם ועינינו תחזינה בשובו לציון ולשמוע בעת יאמר לציון מלך אלקיך בב"א. דברי המצפה לראות בתשועת ישראל, חותם פה דווינסק, מאיר שמחה כהן".

'האור שמח' הזכיר רק את הרבנים קלישר וגוטמכר כתומכים בבניין ציון, אך רבים מהרבנים החרדים דאז תמכו בהם. הרב קלישר הרחיק לכת וכתב בשאלת הסכמת האומות, באיגרתו לרוטשילד, כי "ראשית הגאולה תהיה על-ידי סיבה טבעית מבני אדם, ועל-ידי רצון המלכויות לקבץ מעט מני פזורי ישראל לאדמת הקודש". הוא מציין כי גם גלות בבל נסתיימה ברשיון העיליה שקיבלו הגולים מן המלך כורש, וממשיך: "וכן לעתיד יסובב גאולת ישראל על-ידי מלכי הגויים שיעיר את רוחם לשלחם.

בין הרבנים שסברו כמו הרבנים מאיר שמחה הכהן, קלישר וגוטמכר, היה בעל ה'אבני נזר', האדמו"ר מסוכצ'וב, שפסק כי "אם יותן רשות לכולם לעלות לא יהיה' שבועה", וכן האדמו"ר מאוסטרובצה שכתב כי "באחרית הימים יכבשו הנוצרים את א"י מידי הישמעאלים... והם יחזירוה לישראל וכמו שראינו שנתקיים עתה בזמנינו". פוסקים אחרים התייחסן לשלוש השבועות כעניין שפג תוקפו אחרי אלף שנה וממילא אינו צריך להרתיע איש בזמננו. בקיצור, באייר שנת תר"ף, בדיוק לפני 100 שנה, בסן רמו, החל לזרוח אור גאולת ישראל ואורה של ארץ ישראל.

מלך היהודים

בחודש אייר של שנת תר"ך, ששים שנה בדיוק לפני סן רמו, נולד בבודפשט (י' באייר תר"ך 2.5.1860), בנימין זאב הרצל, האיש שחולל את מהפכת שיבת ציון, והפך את החזון השיבה למציאות. כמו משה רבינו (להבדיל כמובן), אשר גדל בארמון פרעה הרחק מאוד מעמו הנאנק תחת סיבלות מצרים, וליבו נפתח למצוקת עמו כשהבחין בנוגשי פרעה רעמסס השני מכים למוות עבד יהודי, כך גם הרצל נולד בבית משפחה מתבוללת, אך ליבו נתעורר להכיר במחלת הגלות הארורה לנוכח האנטישמיות הגואה על-רקע משפט דרייפוס (החרדים מאשימים את הרצל בכך שתוכניתו הראשונה הייתה לנצר את היהודים ולפתור כך את בעיית הגלות.

זה נכון, אבל איש היה יכול להיות מודע לכך, אלמלא הרצל עצמו, ברוב אינטגריטי, סיפר ביומנו שזו הייתה אחת ממשובות הנעורים החולפות שפקדו אותו, וזו הלכה לה כלעומת שבאה, והוא התמסר אך ורק לחזון שיבת ציון ברוח נבואת נביאי ישראל).

זכה הרצל למסור את נפשו ואת חייו הקצרים על מזבח חזון תקומת העם והמדינה, וחולל את המהפכה הציונית המדהימה, שאין שני לה בתולדות העמים. רבני דורו ראו בו את משיח בן יוסף (שבתורת הסוד נחשב כמי שאמור להכשיר את הקרקע הפיסית לגאולת ישראל עד בוא משיח בן דוד שיעסוק בגאולה הרוחנית).

כך למשל הרב הישיש שלמה כהן מווילנה, בעל הפירוש הנחשב לתלמוד 'חשק שלמה', אשר מודפס מחמת חשיבותו 'על הדף' בשולי עמודי הגמרא, יצא בשמחה עם ספר תורה בחיקו, וקידם בריקוד את פני הרצל בבואו לווילנה, ובאמירה המרטיטה: "הנה מלך היהודים". אפילו הרב הקנאי רבי ישכר טייכטל, בעל 'אם הבנים שמחה', גילה מחדש את הרצל וכתב, מתוך תפיסה מיסטית, שיש צד חיובי בעובדה שהרצל היה חילוני, בבחינת הפוך על הפוך: "אם ההתחלה של הבניין הייתה נעשית תכף מאנשים חרדים יראי ה'... כמו רבותינו מבעלז, ומשינאווא וממונקאטש ומשאר צדיקי הדור... בוודאי היו מידת הדין וכל הסיטרא אחרא... לקטרג והייתה (הגאולה) מתעכבת על ידם...

ועל כן, מעצה עמוקה של גדול העצה (כלומר, הקב"ה), העלה איש אחד שיבוא עם הפרויקט הזה, איש אשר לא ידע מהיהדות בין ימינו לשמאלו... וכשראו מידת הדין והסיטרא אחרא כל התנועה הזאת, לא עיכבו הדבר... ומשנעשתה ההתחלה שוב אין בכוחם לבטל... וכל זה נעשה מעצה עמוקה של ה' יתברך... שבא זמנו של משיח לבוא, אלא שצריך לזה הכנות של בניין הארץ... על כן נבחרו (על-ידי ההשגחה) אנשים כמו אלה"... (על התייחסות עשרות רבני הדור ההוא להרצל, ראו בספרו של ההיסטוריון משה נחמני: 'לב האומה: הרצל בעיני רבני דורו').

יום העצמאות

הרצל, גם הוא, כאמור, יליד אייר, הוא לשליח ההשגחה העליונה ליישום חזונות הנביאים הנשכחים, חזונות שהולכים ומתגשמים באורח מופלא לעינינו ממש: "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן".

הגאון רבי אליהו מווילה (הגר"א) היה בין הראשונים שזיהו כבר לפני כ-270 שנה, שאור הגאולה הלאומית מנצנץ ובוקע דווקא בחודש אייר. מסורת הייתה בפי תלמידיו, 'הפרושים' שעלו להתיישב בירושלים, כי יש שני ימים באייר שהם "ימים המיוחדים לבניין הארץ": כ' לעומר ומ"ב לעומר. רק כעבור כמאתיים שנה מאז, התברר כי חזונו של הגר"א לא היה לשווא: יום כ' לעומת חל תמיד ב-ה' באייר, יום הקמת המדינה ויום העצמאות, ויום מ"ב לעומר חל לעולם בכ"ז באייר, בו החלה המערכה על ירושלים ב-1967 שנסתיימה בשיחרור ירושלים למחרת, כ"ח באייר, יום ירושלים.

לכן החלו תלמידי הגר"א במשימת בניין ירושלים ביום כ' לעומר תקע"ב. באותו יום, ה' באייר, הם החלו בבניין בית כנסת הגר"א בירושלים העתיקה. בספר דורש לציון נכתב, בשם הגר"א, שביום זה, וכן מ"ב בעומר, מסוגלים "לפתוח חלון ראשון במחיצת הברזל להחזרת החיבור של זכות אבות על ארצנו הקדושה, שנפסק מאז החורבן". כוחו (המיסטי, יש שיאמרו, וכנראה בצדק) של חודש אייר - הגשר הזוהר שבין ניסן לסיוון.

גם תשועות מלחמתיות גדולות נעשו לעם ישראל באייר. האמורא רבא חישב ומצא שעַם ישראל ניצח במלחמת הקיום הראשונה שלו במדבר בצאתו ממצרים, את אויבו עמלק, ביום כ"ח באייר, לפני כ-3,120 שנה; וכידוע, עם ישראל כולו ניצל מכליה מוחלטת שגזר עליו האשמדאי הנאצי-עמלקי, ביום ניצחון בנות הברית על השטן הגרמני, כ"ד באייר תש"ה. ולא שכחנו כמובן שבאייר גם פסקו למות תלמידיו של רבי עקיבא - בי"ח באייר, ל"ג בעומר. כוחו של אייר.

במאות האחרונות היה אייר לחודש ניצחונו של הרעיון הציוני לגאולת ישראל ולקיבוץ גלויות. וזאת כנגד כל הסיכויים, ובמהופך מטענות המקטרגים, חרדים וחילונים, שהתנבאו ברוב זדון, שהציונות לעולם לא תצליח להקים מדינה.

אלא שאין עצה ואין תבונה כנגד קורא הדורות מראש. רבי אברהם אליהו קפלן, שהיה מגדולי הלמדנים וההוגים של עולם המוסר הליטאי (1889-1924), כתב: "וככל שגדֵלה אמונתי באלוקים, גדֵלה שייכותי לציונות" (כתבים, ע' 367), ורבי צבי יהודה הכהן קוק, שדיבר רבות על ייחודו של חודש אייר בתהליך התקומה, שידרג אמירה זו: "שואלים אותי אם אני ציוני. והרי הקב"ה עצמו ציוני, אז איך אני לא אהיה ציוני"?