החודש לפני 70 שנה הציע שר החוץ הצרפתי דאז, רוברט שומן, "קהילת פחם וברזל אירופית" ובכך הניח את היסודות לאיחוד האירופי. המסע לעבר אינטגרציה היה רצוף מהמורות, אבל הכיוון היה ברור. האיחוד העמיק, תוך השקת האירו, יצירת השוק הגדול ביותר בעולם ומתן אפשרות תנועה חופשית למאות מיליונים. אירופה היא כיום סמל לערכים ליברליים לסוג רך יותר של קפיטליזם.

ואולם, טוען אקונומיסט, האיחוד האירופי איבד את דרכו. הקורונה באירופה איננה רק משבר כלכלי, אלא הופכת במהירות למשבר פוליטי וחוקתי. המדינות המרכיבות את האיחוד אינן מסוגלות להסכים מה יש לעשות כדי להפוך אותו לעמיד יותר ולבצע את הרפורמות הדרושות. כאשר ארה"ב וסין שקועות בעימות, זהו פספוס טרגי של הזדמנות.

חברות באיחוד האירופי אמורה להבטיח ביטחון בעולם מסוכן; אבל הקורונה מעמידה במבחן את עקרונותיו. כלליו מגבילים בצורה חמורה הענקת סובסידיות, אך הם הושעו כאשר ממשלות מזרימות 2 טריליון אירו להצלת עסקים מקומיים. מחצית מהסכום הייתה בגרמניה – וזה יוצר בעיה ליצרנים החיים במדינות פחות עשירות, החייבות לקבל סחורות גרמניות. בעיה נוספת היא המטבע המשות, שיציבותו בסכנה כאשר חלק מן המדינות נאלצות ללוות סכומים ניכרים כדי להיאבק במגיפה. הבעיה חמורה באיטליה, שהייתה בצרות עוד לפני הקורונה, ושכעת חובותיה מסתכמים ב-2.4 טריליון אירו – 135% מהתוצר.

דוגמה שלישית היא מעמדם של חוקי האיחוד. בית המשפט לחוקה בגרמניה פקפק בתחילת החודש בסמכותו של בית הדין האירופי לצדק להורות לבנק המרכזי האירופי להבטיח את יציבות האירו. במקביל, פולין טוענת שלבית הדין לצדק אין סמכות מעל בית המשפט העליון שלה. האיחוד האירופי בנוי על חוק; אם המגיפה תחליש חוק זה, כל האיחוד עלול להתערער.

בעיות אלו ניתנות לפתרון באמצעות חזון, פשרה ורפורמה. הנשיא עמנואל מקרון טען לפני הקורונה שהאיחוד חייב להתאים את עצמו לעולם עוין יותר. אבל המגיפה חשפה את הדעות השונות של חברות האיחוד לגבי עצם מטרת קיומו. הצפון העשיר מתנגד לתפיסה לפיה עליו לסייע לדרום העני. החברות אינן מסוגלות להתמודד עם הפגיעה בדמוקרטיה בהונגריה ובפולין. וזה בנוסף לחילוקי הדעות בנושאי ביטחון, רוסיה והגירה. אפילו הכלי לשינויים אינו פועל: מאז 2007 לא נעשה שום שינוי מהותי באמנת האיחוד.

כמה ממנהיגי צפון אירופה מכירים בקיומה של בעיה. בחודשים הבאים הם צפויים להסכים להגדלת התקציב השבע-שנתי של האיחוד, אך הפרטים שנויים במחלוקת. מדינות הדרום דורשות הגדלה של 1.5-1 טריליון אירו וחלוקת מענקים ולא הלוואות. יש הצעה להנפיק איגרות חוב משותפות, אך גם עליה יש חילוקי דעות.

אם האיחוד רוצה לשגשג, עליו להיות יותר שאפתני מכפי שהמדינות העשירות מוכנות שיהיה – טוען אקונומיסט. בתור התחלה, יהיה עליו להכיר בצורך להכניס שינויים באמנתו. שינויים כאלו יסמלו הכרה נרחבת יותר בכך שמדינות שונות רוצות מהאיחוד דברים שונים, ולהוביל לחיזוק האירו שכיום הוא פגיע משום שפרויקט המטבע האחיד לא הושלם. הימנעות מרפורמות רק תגדיל את הלחץ על המערכת כולה.

אקונומיסט מציע למנהיגי אירופה ליטול השראה מתאריך ציון השנה: בחודש הבא ימלאו 230 שנה לפשרה בין אלכסנדר המילטון לבין תומס ג'פרסון וג'יימס מדיסון. שר האוצר הראשון של ארה"ב שכנע את עמיתיו שהממשל הפדרלי צריך ליטול על עצמו את חובותיהן של 13 המושבות, בתמורה לקביעה שהבירה העתידית תהיה בדרום ארה"ב (של אז). האיחוד האירופי של היום צריך גם הוא להיחלץ לעזרת חברותיו, משום שאם יימנע מלעשות זאת – הן האירו והן השוק המשותף עלולים לקרוס. יהיה קשה לבצע העברות כספיות גדולות יותר ולבלוע חוב רב-לאומי גדול יותר, אך זה כדאי כדי להעלות את האיחוד על המסלול ליציבות.