בלוס אנג׳לס רבתי כמיליון אנשים יותר מאשר בישראל. נכון לכתיבת שורות אלו, 1,755 אנשים נפטרו מקו-ויד-19. בארץ 266. כאן אנחנו עדיין מסוגרים בבתינו, בארץ הכל מתחיל מבראשית. הדרך ארוכה, וודאי לא תהיה קלה, ואם תהיה התפרצות נוספת ("גל שני" כתוצאה מחזרה לשגרה מוקדמת מדי או "גל שלישי" עם תחילת עונת השפעת עם בוא הסתיו), נוחזר אחורנית. אך בינתיים, החגיגה בעיצומה.
מוזר היה ב-15 במאי לראות את העיר מתעוררת לאיטה לחיים. לעסקים מותר עכשיו לפעול כל זמן שהקונים מגיעים לפתח החנות ולא נכנסים או אפילו לא יוצאים ממכוניותיהם. שני מרוויחים גדולים: מקומות הדפוס, שכן יש עכשיו הנחיות ברורות וצריך להדפיס את כל השלטים והתמרורים החדשים, וספקי הכפפות והמסיכות החד-פעמיות.
הכל עדיין רדום, כמו בימי ראשון בבוקר. בכל זאת הרבה אנשים הולכים, לרוב ללא תשומת לב ללבוש או למראם החיצוני. כאילו נהיינו קרובים זה לזה, ואנחנו מרגישים בבית. אומנם לא יוצאים בפיג׳מות החוצה, אך כל שאר פרטי הלבוש והזלזול החיצוני אינם רחוקים מכך.
לאחר חודשים של סגר, שהתחיל בגלל נגיף שתקף אותי והמשיך בגלל קו-ויד-19, לא הייתה לי ברירה אלא לשבור את הבידוד בכדי לצלם שן שגרמה לנפיחות הלחי ולכאב. בהתחלה ניסיתי לסדר את הכאב על-ידי כדורים לשכוך כאבים. זה היה מצחיק, כי התקשרתי לרופא השיניים לשאול אם יש סכנה אמיתית למטופל, ואני אף פעם לא לוקח אקמול, בפרין, אספרין או אחד מקרוביהם. הרופא שלח אותי לבדוק אם במקרה יש בבית אדויל, ובגאווה גדולה בישרתי לו שמצאתי קופסה שלמה, שאולי אפילו לא נפתחה. רק אליה וקוץ בה - תאריך פג תוקף הוא אפריל 2015, ואנחנו חמש שנים אחר כך.
ניחא, נמצאה גם קופסה חדשה (זו הישנה הושארה על המדף למזכרת ולמקרה חירום כמו זה) ואחרי הכדור השני הרגשתי תופעות לוואי שאיש לא האמין להן (לי הן היו ברורות לחלוטין, אך כולם פטרו אותי בניד ראש ובהבנה שזה פרי דמיוני).
כך החל לו מסע ההתחמקות מהגעה לרופא השיניים. לאחר התייעצות עם רופא נוסף ורופא שלישי, שמטרתה הייתה להמנע משבירת המצור-סגר-בידוד, הוחלט שאקח אנטיביוטיקה, שלוש פעמים ביום 500 מ"ג, למשך שבעה ימים (שבסוף הוארכו לעשרה). אני, שמסכים לשמוע על אנטיביוטיקה רק על ערש מוות, הכנסתי לגופי כדור שלוש פעמים ביום משך עשרה ימים, ומי יודע איזה נזק גרמתי לקיבה (בלי פרוביוטיקס שתפקידם לנסות להשיב את האיזון לכנו ולמתן את הרס הדופנות על-ידי האנטיביוטיקה).
עשרה ימים שאחריהם מדי יום משכתי ומשכתי, אך הכאב נשאר וסרב להעלם, הלחץ מצד המשפחה היה כה גדול עד שבסוף הרמתי ידים, התקשרתי לאחד משלושת הרופאים בצוות השן של ארי, ונאמר לי שהם ישחילו אותי לצלום למחרת הבוקר.
ראשית, עברתי תשאול טלפוני: האם יש לי סימפטומים? לא, אני בבידוד מזה חודשים. האם הייתי במגע עם מישהו שיש לו את הסימפטומים? לא. מישהו שחזר מחו"ל - באמת, כמעט איש לא טס עכשיו. האם אני מרגיש טוב היום? כן, למעט השן, העצב והלחי.
אח"כ הודיעו לי שיש אזור המתנה וירטואלי, קרי אסור לי להגיע עד שלא ישלחו לי טקסט. לאחר שזה בושש לבוא עשר דקות אחרי השעה המיועדת, התקשרתי בדאגה (ובחוסר סבלנות), ונאמר לי שכבר מיד, לא לדאוג, הטקסט יגיע, הם פשוט לא מוכנים.
כשהגיע האות המיוחל, גיליתי שהכניסה הראשית של הבניין סגורה, למעלית נכנסתי לבד (לאחר הטיפול מנעתי משני אנשים בשתי קומות להכנס למעלית, שכן תא המעלית כה קטן) ובמסדרון ראיתי שלט ענק עם הוראות. הדלת הייתה פתוחה. הורו לי לנקות את ידי באלכוג׳ל, ולידי נתחב עמוד עם אותן שאלות עליהן הייתי צריך לענות פעם נוספת ולחתום. "הכל מחוטא, רק תמלא ותחתום". אלא שהדבר לא היה פשוט: המשקפיים התכסו כל שניה באדים, שכן הנשיפה דרך המסיכה גורמת לאוויר החם להתנקז דרך המשקפיים. לגעת במסיכה או במשקפיים אני לא מעז, ובדרך לא דרך הצלחתי למלא את השאלון.
אקדח מד-חום הופיע מולי, והתוצאה נשמעה בקול מתכתי בחלל כולו: "תשעים ושבע" (מעלות פרנהייט). אין לי חום, הללויה! בינתיים עמד אחד מהצוות בצד השני של הדלת ממתין לפתוח אותה אם אין לי חום. הובהלתי מיד לחדר והצטוותי לשטוף את ידי (אחרי שהורדתי בזהירות את הכפפות). הורדת המסיכה, שטיפה שניה, ואז שטיפת הפה בנוזל כחול (לכך אין קשר לקו-ויד-19).
בפינת החדר מטהר אוויר רפואי, והרופא שנכנס מספר לי את סטטיסטיקת טיהור האויר. הם הזמינו כאלו לכל הקומה. לאחר כל פציינט הם מחטאים את החדר ומשתמשים ב"ערפל". איזה המצאות, איזו הוצאה אדירה.
היום היום הראשון שהם פתחו (למעט טיפולי חרום עד כה), ולכן הם בהרצה. אין טוב ממטופל כמוני, המקשה ודורש, שואל ומתענין. לאחר שהרופא דפק על השיניים באזור הנגוע והודיע "צילום", שאלתי אותו "אולי זה למעלה"? והוא כבר התייאש, שכן הוא היה צריך להוציא פטישון סטרילי חדש ולבדוק. "טוב, אולי זה פשוט הכאב שנדד בעצבים מהחלק התחתון לחלק העליון", הסקתי.
הצילום הוכיח ללא צל של ספק שהאנטיביוטיקה וכל נסיונות הסרק שלי למשוך ולמשוך היו לא במקום. טיפול שורש (רופא שני מהצוות) וסתימה - גשר (רופא שלישי מהצוות). לכל אחד פרקטיקה משלו, כל אחד בחלק אחר של העיר, ולכל אחד נוהלים שונים לפתיחת העסק. כמובן שהם רואים מעט מאוד מטופלים, כך שצריך לתמרן, ואני רק בתחילת הדרך. הבעיה היא מעבר לשן, לחור ולטיפול השורש ולאלפי הדולרים שזה יעלה. מהיום אני בבידוד מוחלט, ואפילו הדלת חייבת להשאר סגורה, אך 14 הימים יתחילו רק אחרי שאסיים את כל הביקורים בכל המשרדים של כל הרופאים של צוות השן שלי!
"זה יעלה לך 875 דולר - 100 דולר לצילום והשאר לקו-ויד-19", אמר רופא השיניים בחיוך, אך לי לא היה זמן להתעכב. הייתי צריך להחליף כפפות, לשים מסיכה חדשה ומיהרתי החוצה. "אני אתקשר עם מספר כרטיס האשראי, תודה שראיתם אותי"! העלות כולה הייתה בדיחה, אך הנכונות שלי לשלם הייתה רצינית לחלוטין. אחרי החזרה ומבצע ההטהרות לפני הבידוד, התקשרתי עם כרטיס אשראי בידי. "אין חיוב עבור היום" הודיע לי דינה! ואני לתומי חשבתי שהם רוצים לשלם לי על בדיקת התהליכים ביומם הראשון של פתיחת העסק בעולם חדש, שלא ידענו כמותו בעבר (אפילו אני שידוע כ"ג׳רמופוב" - מפחד מחיידיקים, נגיפים ובקטריות - לא תארתי בחלומותי הפרועים ביותר שיגיע היום כמו היום והעולם כולו יתנהג בשגרה כמוני ממש).
ישב לו יהונתן בן מלכה
פולארד משך 25 שנים בבידוד מוחלט, ואני מספיק מבוגר לדעת שאם ארצה, אצליח לשבת בבידוד שבועיים או שלושה. זה לא נעים, זה משגע, זה גם גורם לפחד וליאוש ולהרגשה לא טובה, אך באמת, מה הורי יגידו, הם וחבריהם שניצלו בשואה מהגטאות ומחנות ההשמדה ומישיבה במחבוא משך חודשים ואפילו שנים?
בצד הסיפור מוסר השכל. כתוצאה מהצו להתרחק ולהשאר בבית, שהרוב לקח ברצינות תהומית, שכן דיני נפשות בידנו (וראינו בניו-יורק, איטליה, ספרד ומקומות אחרים מה קורה כשמזלזלים בנגיף או לא נשמעים להוראות), הרבה מאוד אנשים העדיפו לדחות ניתוחים או טיפולים ולא לראות רופא כנדרש. מסתבר שהרבה מאוד אנשים מתו לא מהנגיף כי אם ממחלות אחרות, בגלל הפחד ו/או אי-היכולת לקבל טיפול רפואי נאות ולראות רופא בזמן.
כמובן שהדלקת של השן שלי, שמצאה לה פתח ולכן שוחרר הלחץ (בין היום הראשון של אדויל לעשרת הימים הבאים של אנטיביוטיקה), הייתה ועודנה מסוכנת גם היא. הדלקת הייתה יכולה לנדוד ולפגוע בעין או במוח. אסור לשחק, ואסור לדחות. גם אם אין ברירה ומסכנים את עצמכם ואת הסובבים אתכם בחשיפה לקו-ויד-19. צריך להזהר, לעשות את המקסימום להגן על עצמך, לנקוט משנה זהירות בכל צעד וצעד, אך להגיע ללא דחייה לרופא או לטיפול!
