נתניהו לא מעוניין בסיפוח

בניגוד לדעת הרוב, הודעתו הגזענית של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי הערבים נוהרים לקלפיות לא הביאה לו לבדה את הניצחון בבחירות 2015. למעשה, חלק הארי של ניצחונו היה עקב פניית הפרסה שלו ערב הבחירות בעניין המדינה הפלשתינית: יום לפני הבחירות הוא נסוג מנאום בר-אילן ואימץ לחלוטין את המצע העיקרי של הבית היהודי כשאמר כי לא ייתן שתקום מדינה פלשתינית ובכך ייתר את מפלגת הציונות הדתית, שעיקר הווייתה הסתכמה בהבטחתה כי תמנע מנתניהו מלהגיע להסדר קבע עם רמאללה; יום לאחר הבחירות, אחרי שבוושינגטון רתחו על נסיגתו מנאום בר-אילן, בו פרש את חזונו לגבי מדינה פלשתינית מפורזת, נתניהו חזר בו שוב, באומרו, באנגלית, כמובן, כי הוא מחויב להסכם שלום. כך יצא שליום אחד ויחיד - יום הבחירות - נתניהו אחז בדעה המעקרת את חשיבותה של הבית היהודי ושתה אותה לשוכרה בהנאה.

עוד בזמן מערכת בחירות 2013, נתניהו הורה לשאול אלוביץ', הבעלים של אתר וואלה, ולאילן ישועה, המנכ"ל של האתר דאז, למצוא ולפרסם רפש על נפתלי בנט ואשתו, ובנוסף קיימת חרושת שמועות כי הגברת נתניהו לא סובלת את איילת שקד. למעשה, בין בלפור, בנט ושקד קיימת איבה רבת שנים ורוויות דם רע עוד מזמן שהיו הרל"שים של נתניהו, במה שנגמר בזמנו בטריקות דלת הדדיות ועד היום לא נשפך אור בנוגע למה שאירע שם באמת.

התעקשותו של נתניהו להכניס להסכם הקואליציוני עם כחול לבן את האפשרות להחלת ריבונות על יו"ש ושלא תהיה לבני גנץ ולגבי אשכנזי זכות להטיל וטו על מהלך שכזה, נועדה בראש ובראשונה להרכין את ראשם של ראשי כחול לבן בפניו, לכופף אותם במעין מלחמה פסיכולוגית, ולרשום על גביהם ניצחון נוסף על-מנת שיעשו עבורו עוד ועוד ויתורים. בנוסף, הוא עשה זאת על-מנת להכשיר את דעת הקהל כי אין צורך בימינה בממשלה, ובכך הרג שלוש ציפורים במכה אחת: גם השאיר עוד תיקים בליכוד בכדי לרצות את הבכירים, גם התנקם פעם נוספת בבנט ובשקד, וגם הרוויח את הציונות הדתית בלעדיהם כשהכניס את הרב רפי פרץ לממשלתו, שהרי בנט ושקד עוד נחשבים שם בפלגים מסוימים כמוקצים וכבוגדים לאחר שעזבו את המפלגה בזמן בחירות מועד א' כאשר הקימו את הימין החדש.

ניתן לחשוב כי כעת, כאשר נתניהו מוצא עצמו חולק ממשלה פריטטית עם כחול לבן - מפלגת שמאל מרכז - הוא צריך יותר מכל סמן ימני אם ברצונו ללכת על מהלך של סיפוח. יש שיגידו כי הוא פשוט רוצה לקבל לעצמו את הקרדיט על מהלך שכזה, אך הוא היה מקבל אותו גם אם מפלגת הציונות הדתית הייתה עומדת לצידו - הוא הרי, בסופו של דבר, ראש הממשלה.

נכון שהוא מתעב את ראשי הימין החדש, ואפשר לשער כי הוא המציא את רעיון הסיפוח כדי להראות שהוא ימני מספיק גם ללא ימינה ועל כן אין צורך בהם בממשלה, אך למרות השנאה התהומית, הם תמיד מוצאים הזה את זה זה בזרועותיו של זה בגלל אינטרסים אידאולוגים משותפים. מה שונה הפעם? למה דווקא עכשיו, כשהוא צריך גב ימני מול כחול לבן, בכל נושא, לאו-דווקא בשביל הסיפוח, הוא זרק אותם לכלבים, ועוד כשאין לו את ליברמן לצידו?

הגשמת חלום

הפעם, התעמרותו בצמד הימני לא הייתה רק אישית, למרות שהדבר כן היווה תוספת נחמדה עבורו וכנראה העלה חיוכים בבלפור; הפעם ישנה בנוסף סיבה קונקרטית-פוליטית מבחינתו להדחתם לספסלים האחוריים של האופוזיציה: נתניהו לא באמת רוצה סיפוח. הדחתם מהממשלה בבושת פנים רק מלמדת כי אין בכוונתו לממש את המהלך. הוא אינו רוצה לסכן את הסכמי השלום עם מצרים וירדן ואינו מעוניין בהסלמה.

לפי ההסכם הקואליציוני, מהלך של סיפוח יצטרך לקבל הכשרה אמריקנית, ונתניהו סומך על הבית הלבן כי לא ייתן יד למהלך חד-צדדי. בנוסף, הוא סומך על גנץ ואשכנזי כי יבלמו ניסיון של החלת ריבונות על-מנת שיוכל להפיל את האשמה עליהם. יש סיבה מדוע הוא הצהיר שוב ושוב כי יספח את בקעת הירדן עוד בעיצומה של מערכת הבחירות ועדיין לא ביצע זאת.

פעם נתניהו אמר כי הוא רוצה שההיסטוריה תזכור אותו בתור המגן והשומר של העם היהודי. מגיפת הקורונה אפשרה לו להתקדם לעבר הגשמת חלום זה בכך שהביא את ישראל להגיע להישגים מספקים ומצוינים בהתמודדותה עם הנגיף ביחס למדינות אחרות אשר עברו זוועות שלא יתוארו. הוא רוצה לשמור על ההישג של הצעד הגדול שעשה עבור חלומו, ואינו מעוניין לעשות אחד אחורה.

סיפוח יסכן את בקשתו כי ההיסטוריה תזכור אותו כפי שהוא רוצה מכיוון ש: א. תפרוץ אינתיפאדה. ב. הסכמי השלום עם מצרים וירדן יעלו על שרטון. ג. כמעט כל אירופה תעשה בישראל שמות דיפלומטיות. ד. נאבד תמיכה פוליטית של מדינות רבות הנחשבות לידידותנו בעולם, שהרי לא נותיר להן ברירה אלא לעשות כן. ה. מהלך שכזה יזרים לישראל יותר ממיליון פלשתינים לישראל ויסכן את הרוב היהודי בארץ ו. הוא יסכן עצמו בהגשת כתבי אישום נגדו בבית הדין הבינלאומי בהאג. ז. הדבר יסתום כל אפשרות שהוא יקבל פרס נובל לשלום.

נתניהו, בתוך תוכו, בפנים בפנים, מאמין בנאום בר-אילן. הוא נגד אפרטהייד ויודע כי מבחינה אסטרטגית המשך המצב כפי שהוא, בטח ובטח אם יהיה סיפוח, יסכן את הרוב היהודי בארץ. בסופו של דבר הוא מחזיק בדעות פרגמטיות של היפרדות מהפלשתינים לפי תנאים שישרתו אסטרטגית את ישראל, שמירת ארץ ישראל כמדינה יהודית בעלת גבולות ברורים, ובישות פלשתינית מפורזת. עכשיו, עם כחול לבן, ללא ימינה וליברמן ובחסות הקורונה, הוא רשאי לבצע מהלכים. אומנם לא כאלו אשר יובילו אותו לקבל פרס נובל - בכל מקרה אין פרטנר בצד השני (למרות שאכן אפשר לדחוק באבו מאזן ולהכריח אותו לעשות ויתורים למען שלום) - אך כן כאלו אשר הפוכים ממהלכים הדומים לסיפוח. בפעם הראשונה הוא רשאי לעשות כן; בפעם הראשונה הוא עומד ללא הציונות הדתית וללא ליברמן; בפעם הראשונה אין הוא צריך לחשוש מאיגוף מימין בקבינט.