תוכנית השלום של טראמפ לאן

עם הקמת ממשלת החירום בישראל, עוברים מרכזי הכובד הפוליטיים לארבעה נושאים: משפט ראש הממשלה, תפקודי הממשלה, המאבק בקורונה ובמשבר הכלכלי ותוכנית השלום של הנשיא טראמפ. ככל שנתקרב לתחילת יולי, המועד בו התחייב ראש הממשלה להעלאת הנושא בפני הממשלה ואף שריין את זכותו לעשות כן בהסכם הקואליציה, יהפוך נושא זה למרכז הכובד עקב לוח הזמנים הקצר שבו יש לקבוע את עקרונות התהליך ולהתחיל בביצועו.

בימים אלה נתקלתי בפרסום של מרכז בס"א באוניברסיטת בר-אילן, פרי עטו של בשארה בהאבה, בו הוא מפרט את עמדותיו והערכותיו לגבי התהליך הצפוי¹. לכאורה דברים מתונים יחסית הנאמרים מנקודת ראות של הסדר שבדרך שהנו בלתי נמנע, כביכול. לכאורה, השלמה עם המהלך האמריקני ולכאורה גם עצה ידידותית לממשל הפלשתיני להסתלק מעמדותיו הקיצוניות ולהצטרף לתהליך באמצעות תוכנית פלשתינית שהיא תגובה וחלופה לתוכנית האמריקנית, כמו גם ניסיון טקטי לייצר בסיס של רצון טוב להידברות עם הממשל. באותו מסמך מצויים מספר אלמנטים חשובים שבהם יסודות חיוביים, כביכול, אולם כאשר קוראים את נוסח הדברים, ואת ההערות הנלוות להצעות הקונסטרוקטיביות כביכול, תמונת הכוונות האמיתיות מיטשטשת והרושם הסופי המתקבל נוקשה בהרבה מהרושם הרך יחסית העולה מהסגנון.

תוכניות שלום פלשתיניות, ערביות ואחרות, הוגשו בעבר כבר מספר רב של פעמים. מה שאיפיין אותן הוא נוקשות, קשיחות וזהות העקרונות המנחים: - מצד אחד סירוב להכיר בעם היהודי כלאום ובזכותו למדינת לאום משלו, ומן הצד שני, ראיית קווי שביתת הנשק מ-1949 (הקו הסגול) כנקודת מוצא לשרטוט הגבולות הסופיים בין שתי מדינות ריבוניות בארץ ישראל המערבית, שבירתן ירושלים. בהמשך ראו הפלשתינים בהסכמתם לחילופי שטחים (קמ"ר תמורת קמ"ר) באותו מבנה פוליטי, כוויתור משמעותי מצידם, כשהם מתעלמים כליל מסוגיית גבולות הביטחון של ישראל, שבעיני ישראל היו ליבת שירטוט הגבולות. הסיכוי שחזרה לאותן עמדות תוביל הפעם להסדר הוא אפסי. זאת ועוד, בראיה הפלשתינית קיימת התעלמות מוחלטת מהעובדה שחרף הסכמה ישראלית להכיר בזכותם לפתרון מדיני, מעולם לא הבטיחה להם ישראל ריבונות טריטוריאלית בא"י המערבית. לעומת זאת, בא"י המזרחית קיימת מדינה ערבית התופסת כיום כ-78% משטח המנדט הבריטי, ולמעלה מ-70% מתושביה הם ממוצא פלשתיני.

עמדות מסוג זה היו מכשול בלתי עביר בעבר הרחוק והקרוב, וקשה להבין על מה מבסס כותב המאמר את ציפיותיו שבהעלאתן עתה מחדש באותו פורמט ובאותם כללי משחק, יהיה בהן כדי לספק בסיס לדיון חדש ובר-סיכוי. בפיסקה השנייה של המאמר, משתמש הכותב בביטוי "מדינה פלשתינית ריבונית ובת קיימא בעתיד". משמעות הריבונות בהקשר לנושא ואופי ההסדר, מהותיים לא פחות משאלת ההכרה הפלשתינית בישראל כמדינת הלאום היהודי, והצטרפות מדינות הליגה הערבית להכרה זו. הוא יודע שישראל אינה מסכימה ולא תסכים למדינה ערבית ריבונית בארץ ישראל המערבית, הן מטעמי ביטחון לאומי והן משום שבאופן זה תשמוט מידה את השליטה הביטחונית, לאומית וכלכלית על השטחים הקריטיים שבין הים התיכון לירדן.

אין שום ספק שישראל לא תמתין לפלשתינים עד קץ הימים ומה שאפשר היה אולי לעשות ב-1949, לא ניתן בשום פנים ואופן להעלות על הדעת ב-2020. המגמות השליטות כיום באזור, יעשו זאת לקשה עוד יותר בעתיד. מבחינת ישראל, נקודת המוצא הנכונה - במוצהר או שלא במוצהר - היא הצהרת בלפור (1917) בה הוכר לראשונה הצורך בפתרון בעיית הגלות הממושכת של העם היהודי ושהמקום הראוי ביותר לפתרון זה, היא המולדת ההיסטורית שלו, שבאותם זמנים נכבשה ע"י בריטניה מידי האימפריה העותומנית המתפרקת. הבטחה בריטית זו, שבזכותה קבלה את המנדט על "פלשתינה" כולה, לרבות שטחי ממלכת ירדן, כורסמה במשך כשלושים שנה ע"י הבריטים, הערבים, חבר הלאומים ולאחר מכן האו"ם.

אי-הגשמתה עד ערב מלחמת העולם השנייה, הביאה למיליוני קורבנות יהודים בשואת אירופה. מי שמחפש כיום את פתרונותיו בניסיון להמשיך בגזל כבשת הרש, על-רקע קיומה של ממלכת ירדן, לטעמי אינו חי במציאות. אין כל ספק שאם יקבלו הפלשתינים אוטונומיה ללא ריבונות בחלקים משטחי איו"ש, יהיה זה הרבה יותר ממה שיש להם כיום, אולם לא יוכלו לקבל דבר ללא הסדר עם ישראל. בית הדין הבינלאומי לא יעזור כאן וגם החתרנות האירופית לא תועיל.

הנשיא טראמפ ביטא את עמדותיו בנוגע לתוכניתו בהזדמנויות שונות ובכל פעם הדגיש אלמנטים מרכזיים אחרים בתפיסה הכוללת שגיבש ממשלו. מחד-גיסא, צמצם מאוד את תמיכת ארה"ב בסוכנות הסעד לפליטים, משום שלדעתו תם עידן "הפליטות המקצועית". ומאידך-גיסא, ניטרל את המגמות הפלשתיניות והאירופיות להשתמש באירגונים בינלאומיים כמכשירים ללחץ בלתי-הוגן על ישראל. הוא אף כלל בתוכניתו במפורש סיוע בינלאומי של עשרות מיליארדי דולרים לכל השותפים שימלאו את חלקם המיועד בתוכנית, כספים המיועדים לבסס ולקדם את פיתוח המסגרת האוטונומית הפלשתינית. כמו-כן, ביצע מספר מהלכים בלתי-הפיכים בשאלת ירושלים וההכרה בה כבירת ישראל ועוד.

ישראל וארה"ב מתקדמות בהתמדה לקראת מצב בלתי-נמנע של צעדים חד-צדדיים באיו"ש. תושבי איו"ש הישראלים לא יוכלו להישאר לעולם בנים חורגים למדינת-ישראל והגיע הזמן שישראל בת ה- 72, תגדיר את גבולותיה המדיניים ותתייצב עליהם לדורות. משני טעמים אלה, ומפני שהנשיא טראמפ נמצא כבר בתהליך מואץ של בחירות בארה"ב, לא ניתן יהיה לעכב את תהליכי הסיפוח המרכזיים, גם אם יוגדרו בשלב הראשון של המהלך: החלת החוק הישראלי על הישובים היהודיים באיו"ש ועל שטחי הביטחון בביקעת הירדן ובדרכי הגישה אליהם. להערכתי, גנץ לא יוכל למנוע את תהליך הסיפוח (וגם אינני משוכנע שהוא מעוניין לעצרו). כמן-כן, גם במפלגתו של גנץ יש מי שמתנגד ושולל מדינה פלשתינית ריבונית באיו"ש.

ירדן תצטרך להסתגל לדינמיקה המזרח תיכונית, ואיומים חוזרים ונשנים בפגיעה בהסכם השלום, לא רק שאינם צריכים למנוע את המהלך, אלא להפך, להאיצו. אם תשתכנע ישראל שירדן היא משענת קנה רצוץ, מתבקש שינוי אסטרטגי מהותי ביותר ביחסה של ישראל לירדן, עד כדי ראיית ירדן כמדינה הפלשתינית! בהקשר זה יש לזכור שהקמת ממלכת ירדן הייתה בגידה בריטית בתנועה הציונית, ומדיניות "הספר הלבן" שהתלוותה אליה, הביאה להחמרה ניכרת בתוצאות שואת אירופה לעם היהודי. אינני משוכנע, בלשון המעטה, ששבירת כלים ע"י ירדן, תחזק את מעמדה האזורי, למשל מול אירן או דאעש או תייצב את השלטון ההאשמי בה. עמדותיה התובעניות של ירדן מוחלשות גם בגין העובדה שבחרה מרצונה לצאת מאיו"ש ב-1984 (החלטת המלך חוסיין), ומאז היות עבדאללה בשלטון, לא עשתה שום מאמץ רציני לחזור ולמלא תפקיד קונסטרוקטיבי במערכת היחסים המשולשת ירדן, ישראל והפלשתינים.

בהאבה מיחס משקל רב מדי לדיבורים ואינו משקלל כראוי את המעשים - אלו שכבר נעשו ואלו שמתוכננים להתרחש בעתיד הקרוב. מותר לקוות שהפלשתינים מבינים שחלק גדול מהסובלנות הישראלית כלפיהם וכלפי מעשי הטרור שהם מבצעים מול יהודים חדשים לבקרים (ואני מבחין כאן בבהירות בין עזה וחמאס לבין איו"ש והרשפ"ת), נובע מהמדיניות המוצהרת של אבו-מאזן, לשתף פעולה בנושאי הביטחון ולהימנע מעידוד מובהק של מעשי טרור. שינוי מגמה זו, לא רק שלא יאיט את מגמות הסיפוח, אלא קרוב לוודאי שיאיץ אותה, כפי שהתחייב הדבר בימי האינתיפאדה השנייה ומבצע "חומת מגן".

חייבים להוסיף לכל אלה את העובדה שההתחייבות המדינית-לאומית הראשית של נתניהו לבוחריו, היא החלת החוק הישראלי על הישובים היהודיים באיו"ש ובקעת הירדן ותוכנית פיתוח ועיבוי אוכלוסין יהודיים מהירה של אזורים אלה. חייבים לזכור שבתוך מפלגת השלטון של נתניהו עצמו, כמחצית מחברי הכנסת הם אנשי ימין מובהקים וסביר להניח שלא יאפשרו לו למוסס התחייבות זו, גם אם יעמדו בפני ישראל קשיים שמקורם בלחץ בינלאומי, אמריקני או אחר לוויתורים או השהיות.

ברור שככל שהפלשתינים יתכנסו לפשרה מרחיקת לכת יותר, יגדל הלחץ על ישראל שלא לפעול, לרבות לחץ אמריקני. אולם מכל ההתבטאויות הנשמעות, לרבות מאמרו של בהאבה אין לי יסוד מוּסד להאמין שזה הכיוון אליו יפנו. מעניינת ורוויית סתירות פנימיות היא עמדתם של גורמי שמאל בישראל, שבעברם היו קציני צבא בכירים, אבל בעיני היא בלתי-רלוונטית, ניסיון צבאי אופרטיבי איננו ערובה להבנה אסטרטגית ולחזון מדיני לאומי; ואידיאולוגיה שמקבלת באופן גורף ומקדשת את עמדותיהם של אויבי ישראל ויריביה או אירגונים בינלאומיים עויינים לישראל לה, אינם שיקולים משכנעים כאשר באים לדון ביעדים לאומיים וחזון ובאסטרטגיה הנכונה לקדמם ולהגן עליהם.

חובה לציין שאין סיבה לסכן את קיומה של המדינה היהודית ולוותר על השאיפות הלאומיות הבסיסיות ביותר של העם היהודי, כאשר הערבים אינם עושים מאמצים דומים. פתרון בתחומי ארץ ישראל המערבית - בין אם על בסיס אוטונומיה ובין אם כדרישת הפלשתינים כישות מדינית מסוג אחר - לא יספק פתרון אמיתי לשאיפות הלאומיות של כל העם הפלשתיני על כל פזורותיו, כפי שהוא מגדיר עצמו כיום. לפיכך, מדובר בהונאה מתמשכת, שכל כולה מכוונת לחיסול מדינת-ישראל.