קיבלתי זימון על-ידי נציבות שירות המדינה להשתתף במכרז לתפקיד בכיר בתחום החינוך. כבר הכנתי עצמי לנסיעה לירושלים, לעמוד מול חברי ועדה נכבדים, נטולי אינטרסים, נטולי מחטי תפירה, שאינם מכורים מראש, נטולי החלטה מודעת שרק מחייבת מס שפתיים, לצורך הנראות לכאורה של מכרז תקין ועל-פי חוק. אני מבקש לשתף בתחושות, על גלגולו של מכרז. הכל התחיל במודעה קטנה אי-שם בעמודים האחרונים של אחד העיתונים. המשרה הבכירה התאימה ככפפה לידי, עניתי על כל הדרישות פלוס, פלוס, פלוס, הכל מגובה בתעודות, בהמלצות מרגשות, בעובדות ובמעשים.
בנציבות שירות המדינה אישרו את ההתאמה, ומזכירות המכרז שיגרה הודעה כי הנני מוזמן לוועדת הבחירה. התרגשות גדולה וספק עוד יותר גדול, האם מכרז זה אינו תפור למידותיו של מי שיש החפצים ביקרו וביקרה, ואין זה אלא בשל מניעת לזות שפתיים. הודעה נוספת ממזכירות המכרז: 'אינך צריך להגיע לירושלים, אנו נשוחח אתך, בשל מגיפת הקורונה, בשיחת זום מאובטחת'. קשה היה לי להבין איך ניתן לקיים ראיון משמעותי כל כך דרך מסכים בלי אינטראקציה, בלי רגשות, בלי אפשרות של שיח קולח, חשוב ומוחשי, שיח הניתן בסד זמן של שבע ורבע דקות כדי לקבוע התאמה. לאט, לאט התחוורה לי התמונה וחלחלה המחשבה, זהו ראיון וי, ראיון שצריך לסמן שנעשה בשביל הפרוטוקול.
היום המיוחל הגיע, התקלחתי, התבשמתי, סירקתי את מה שנותר משערות ראשי, התגלחתי בקפידה, בחרתי חולצה מכובדת למעמד מרגש ומשמעותי זה, הסדרתי נשימותיי, התיישבתי בדיוק בתשע ורבע על הכיסא מול מסך המחשב, ממתין בהתרגשות להתחבר לישיבת הבחירה המשמעותית ... ואז זה התחיל.
פארסה בלתי נגמרת שנמשכה כשעתיים וחצי, הדיפה ניחוחות של חוסר מקצועיות, וחוסר רצינות. ראיתי את החבורה הנכבדה על המסך, הם לא ראו אותי. שמעתי אותם, הם לא שמעו אותי. מומחה המחשוב הנחמד ניסה בנעימות לסייע לפתור את העניין, ובינתיים הוכנסו עוד ועוד מועמדים עד שהתקלה עימי תתוקן, וזאת על-אף שהנציבות קיימה מפגש ניסיון דמה על המסך והכול עבד כשורה.
אגלי הזיעה לצד האצת קצב הנשימות שיבשו את כל התוכנית לקראת הראיון החשוב לו ציפיתי כל כך הרבה. בשעה אחת עשרה שלושים ושמונה הגה אחד מבחורינו המצוינים בישיבה רעיון מהפכני ממש. אחזיק בשני מכשירים סלולריים, באחד יראו אותי ובשני אדבר ואענה לשאלות, עד לרגע כתיבת שורות אלה טרם הבנתי את משמעות העניין. בין לבין כשחבורת המכרז בטוחה שאיני שומע אותם, הם מאיצים באיש המחשב: "יש לנו ועדה נוספת, חייבים לסיים איתו עכשיו". וכך, מה שהיה אמור להיות מכרז הוגן והגון לתפקיד בכיר בשדה החינוך, הפך לפארסה עלובה, בה המועמד מרואיין כמעט בכעס על שהוא מעכב אותם מלהיכנס לוועדה הבאה, נשאל שאלות סתמיות, בודדות, מקבל את התנצלותם על פארסת המחשב ולאחר שבע וחצי דקות מודים לו ומנתקים.
לאחר שעתיים, בו ביום, התקשרה מזכירת הוועדה: "לצערנו לא נבחרת", אמרה לאחר שגם היא התנצלה על התהליך. לאחר רבע שעה קיבלתי הודעת דוברות והזוכה הוא... מישהו מהמערכת פנימה. פרופ'
דניאל הרשקוביץ, נציב שירות המדינה, ראש הנציבות, ככה נראית תפירת תיק לא של לואי ויטו אלא של לואי דה-פינס. חרפה.
"ויצב את יהושוע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנוכי אהיה עמך" (דברים לא, 23) 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
