צומת הבונים - הילדים שלא הגיעו למצוות <br>

נגיעה אישית: באסון הרכבת הגדול נספו 22 אנשים, מהם 19 תלמידים מכיתה ז' בבית ספר "ברנר" בפתח תקוה. אחד הילדים שנספו, צחי חבשה ז"ל, הוא קרוב משפחתנו, ונקרא על שם סבנו יצחק חבשה זצ"ל. האסון הגדול של התנגשות אוטובוס תלמידים בטיול עם רכבת התרחש בכ"ב בסיוון תשמ"ה - היום לפני 35 שנים! ההזמנה לחגיגית הבר מצווה של צחי ז"ל הייתה מוכנה, וכך שאר ילדי הכיתה יצאו ל'טיול בר מצווה/בת מצווה', ובצומת הבונים, סמוך לעתלית הם הלכו כולם אל מותם.

זה סיפורו של ילד אחד, זה סיפורם של עוד 18 ילדים שנספו יחד עמו. צחי חבשה בן משפחתנו, אביו שמעון בן דוד לאימנו. אותו יום נורא לקראת חגיגת המצוות של ילדי הכיתה נותר כזיכרון אימים. נהרגה גם הנהגת רות דוידוב, מחנכת הכיתה, אם מלווה יחד עם בתה. 16 תלמידים נפצעו. בצומת הבונים, התנגשו אוטובוס ורכבת במפגש של דרך עפר ומסילת ברזל. הנהג צפר ממרחק 400 מטר, אך האוטובוס נשאר על המסילה, עד ההתנגשות.

טיול בני מצוות

צחי וחבריו יצאו לטיול של בני מצווה/בנות מצווה, יציאה לטיול שמח - חג מצוות, החג הגדול מכולם. בדפי דברי הימים ובאותיות השחורות-לבנות של העיתונים ביום למחרת, היה זה 'אסון צומת הבונים'. ההרס הגדול שחוו המשפחות נותר מחובר לשם הזה, לצומת שמבשרת בנייה. ההרס נותר, וקשה לגעת בחורבות. צומת הבנים והבנות שנהרגו.

זה זיכרון שאינו מרפה, וכבר חלפו 35 שנים מאז אותו יום שחור. אוטובוס ובו 38 נוסעים, רובם ילדי בית ספר, עצר לפני מפגש של מסילת ברזל עם דרך עפר, וכאן קרה הנורא מכול. הנהגת התקדמה לפתע אל המסילה, וכל הילדים קפאו על מקומם. האוטובוס נראה עושה דרכו, מבקש להספיק, לחצות את מסילת הברזל. וכל זאת, כאשר צפירות רכבת מתקרבת נשמעו באוויר.

הילדים ניתרו ממקומם, הורים מלווים, המורים... בראשיהם של הילדים הרכים כבר הדהדו כל התפילות שלמדו לקראת העלייה לתורה. "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע...". אבל מעשה שטן, משהו קפא, האוטובוס שרצה להספיק לחצות בטרם תבוא הרכבת, קפא פתאום על מקומו.

כל התפילות שלמדו בסדנת בר מצווה, כל הטעמים ששיננו, כל אלה הציפו לבבותיהם. בצפירת הקטר, הם ידעו שתכף תישמע צעקת "שמע ישראל"... ייתכן שהמולת הילדים ואולי קול הרדיו, שניסר באוויר, בלבלו את הנהגת, הסיחו את דעתה. אותם רגעים יישארו לנצח תעלומה, חידה לא פתורה.

למרבה התדהמה האוטובוס שהתקדם אל המסילה באיטיות, נעצר על המסילה, קפא ועמד כמשותק. הילדים שמעו את הצפירות הקרבות, שמעו שריקות אימים מחרישות אוזניים... הצרחות לא הועילו. הנהגת קפאה, האוטובוס ניצב בוהה בחלל... והרכבת פגעה באוטובוס בעוצמה. הצווחות הנוראות הרקיעו לשחקים, שֶׁלד המתכת, שנשא את הילדים הוּעף ונחבט בעוצמה אדירה למרחק עשרות מטרים. נותר שלד אוטובוס מרוסק ומפויח.

ה'שבעה' על הילדים שנהרגו

צחי חבשה ז"ל, בנו של שמעון חבשה ייבדל לחיים ארוכים, היה בן 13 במותו באסון הנורא. הוא וחבריו לא עלו לתורה. שמעון חבשה הוא בן דוד לאימנו סעידה חבשה, שנפטרה מאז. אנו עדיין זוכרים כיצד אימנו עמדה מול ההורים השכולים שרה ושמעון, וניסתה לנחמם. ההורים קראו לילד הרך צחי-יצחק על שם אביה של אמי, יצחק חבשה זכרונו לברכה. יהודה אביו של שמעון (האב השכול) היה אחיו של סבנו יצחק חבשה ז"ל.

אירוע "השבעה" לצחי ז"ל היה מצמרר: ראינו על מדף בסלון ביתם של ההורים בפתח תקוה, את נרתיק הטלית והתפילין שקנו לצחי בן השלוש עשרה, והלב בכה על ילד יקר שנספה בטרם עת, יקיר נפש שלא הגיע למצוות.

כשיצאנו מבית ההורים בפתח תקוה, בשבוע האבל, היינו תחת הזעזוע של האסון הכבד, וכתבנו שירים שפורסמו אז בעיתונות. השירים נכללו עם הזמן בספרי השירים שלנו: שיריו של הרצל חקק פורסמו בספר "תעודה נשכחת" - 1987.

השיר הראשון "בטרם קיץ, בטרם מצוות" נוקב, כואב, יש בו התרסה דומעת כלפי שמיא. כיצד זה לא נמנע האסון, כיצד ילדי בר מצווה לא זוכים להגיע לבית הכנסת לקיים מצוות עלייה לתורה. יש בפנייה הבוכייה הזו מעין פנייה נבואית בנוסח 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט', ניסיון להבין את הצדק האלוהי, מעין תפילה שיש בה מחאה - תפילה שמבקשת להגיע לצידוק הדין. עקב הוויכוח התיאולוגי בשיר, והפולמוס עם הבורא על מות הנערים, פורסם אז מאמר בכתב עת "במערכה", שבו הוסברו ולובנו הדברים.

השיר הראשון הכיל שורות קשות כואבות, ואביא כמה מהן:

וְאַתָּה רָאִיתָ אוֹתָם

אֲדוֹן הָרַחֲמִים בּוֹחֵן הַלְּבָבוֹת

וְהַיֶּלֶד הַזֶּה לֹא הִגִּיעַ לְמִצְווֹת".

ובהמשך בסוף בית שני:

"וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ אוֹתָם

אֲדוֹן הַכְּאֵבִים, אֲדוֹן הַדְּמָעוֹת הַנִּקְווֹת

וְהַיֶּלֶד הַזֶּה לֹא הִגִּיעַ לְמִצְווֹת".

ובבית האחרון של השיר, המשורר מבקש מהאֵל, שיקבל באהֲבה את הילד צחי, ויש בּבקשה המיוסֶרת סוֹד כמוס של צידוק הדין:

רְאֵה כִּי הָיָה שֶׁלָּהֶם

וְעַתָּה הוּא שֶׁלְּךָ

נְצֹר אוֹתוֹ וְהַנְחֵל לוֹ אַהֲבָה, אַהֲבַת אֵם וְאָב,

וּזְכֹר לְצַחִי הַיָּקָר חֶסֶד אָבוֹת וְסָב,

כִּי רַב הַמַּשָּׂא מִשֵּׂאת,

כִּי לָקַחַת כֹּפֶר רַב.

וֶאֱהֹב אוֹתוֹ כְּמוֹ אֵלֶּה

שֶׁאָהֲבוּ אוֹתוֹ בְּעוֹרָם וּבְשִׁנָּם

תְּהֵא נִשְׁמָתוֹ וְנִשְׁמַת רֵעָיו הָרַכִּים

צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים לְעוֹלָם.

ביום השלושים למותו של צחי חבשה, כתב הרצל חקק שיר שני, שיר על כאבו ועל שברו של האב השכול, שמעון חבשה, ובשיר זה תיאר את האב סובב, נוגה, עצוב, ומות בנו מלווה אותו כל הזמן, זה השיר:

אב אל בנו, שב וכואב / הרצל חקק

הוּא סוֹבֵב וְהוּא צוֹלֵל כִּבְקַרְקָעִית

הַיָּם. יָדָיו פְּרוּשׂוֹת אֶל שְׁמֵי אֱלוֹהָיו

כְּרֶשֶׁת דַּיָּגִים.

לְבַקֵּש אֶת בְּנוֹ שֶׁאָהֲבָה נַפְשׁוֹ.

לְבַקֵּש אֶת פְּעִימַת חַיָּיו.

וְהוּא הוֹלֵךְ וְנוֹשֵׁם כְּמַעְגַּל קֶצֶף, נָסוֹג

וְשׁוּב. וּמְדַבֵּר אֶל בְּנוֹ שֶׁאָהֲבָה נַפְשׁוֹ:

אַתָּה שֶׁלִּי בְּנִי כְּמוֹ לַחַן הַתְּפִלָּה

אֲנִי מְזַהֶה אוֹתְךָ גַּם בְּמַרְאוֹת הָאֲפֵלָה

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ גַּם כְּשֶׁאַתָּה מַפְסִיק לִנְשֹׁם

אֲנִי הוֹלֵךְ אִתְּךָ וּמִתְמַלֵּא חַיִּים פִּתְאֹם

אַתָּה הוֹלֵךְ אִתִּי לְכָל מָקוֹם שֶׁאֶבְכֶּה

אַתָּה תְּנַחֵם אוֹתִי, בְּנִי, לְיַד הַמַּעֲקֶה

וְאִם תִּרְאֶה אוֹתִי נִשְׁבָּר קִמְעָא, שְׁלַח אוֹר מֵעַל

תֵּן לְבַת צְחוֹקְךָ לְלַוּוֹת אוֹתִי כְּמַנְגִּינָה, כְּטַל

אַל תִּשְׁכַּח אֶת אָבִיךָ, בְּנִי

בְּרֹאש הַשָּׁנָה וּבַחַגִּים

שֶׁיָּדַי פְּרוּשׂוֹת אֵלֶיךָ כְּרֶשֶׁת דַּיָּגִים.

שֶׁלִּבִּי אוֹחֵז אֶת אִמְּךָ הַדּוֹאֶבֶת בְּבִכְיָהּ

וְעֵינֶיהָ אֶל עֵינַי הַנּוֹהֲמוֹת כַּיָּם.

הוּא צוֹלֵל בְּקַרְקָעית וְשׁוּב וְכוֹאֵב

וְלַחַן עַל שְׂפָתָיו כִּי הוּא סוֹבֵב

וּבְנוֹ אִתּוֹ לְכָל מָקוֹם שֶׁיָּבוֹא

כָּך הוּא חָש, כָּךְ הוּא אוֹהֲבוֹ

שׁוֹמֵעַ פְּעִימַת חַיָּיו, אֶת לַחֲשׁוֹ

שֶׁל הַמַּלְאָךְ שֶׁאָהֲבָה נַפְשׁוֹ

וּמְדַבֵּר אֵלָיו בְּזִכְרוֹנוֹ

בְּמֶרְחֲבֵי הַתְּכֵלֶת הָרוֹעֶדֶת:

אַתָּה שֶׁלִּי בְּנִי כְּמוֹ לַחַן הַתְּפִלָּה

אֲנִי מְזַהֶה אוֹתְךָ גַּם בְּמַרְאוֹת הָאֲפֵלָה

לכל מקום תבוא אתי בָּן אוֹהב

לַוֵּה אוֹתִי כְּמַעְיָן בּוֹכֶה

לַוֵּה אוֹתִי כְּפֶצַע בַּלֵּב

בלפור חקק כתב את השיר 'חתן דמים'. השיר פורסם בספרו "ואז בקץ היוחסין" - 1987.

חתן דמים \ בלפור חקק

לשרה ושמעון חבשה בני משפחתי

ששָכלו בנם צחי חבְּשה ז"ל באסון אוטובוס הדמים בצומת הבונים

וְאָבִיו שָׁאַל: אַיֵּה מַחֲמַדִּי שֶׁלִּי?

אַיֵּה הַשֶּׂה?

כִּי נִפְקַד מִמֶּנּוּ בְּנוֹ יִצְחָק

וְהוּא רַךְ בַּשָּׁנִים לֹא לָבַשׁ גַּאֲוָה.

וְעוֹד לֹא נֶעֱטַר בִּתְפִלִּין

וְעוֹד לֹא חֲתַן בַּר מִצְוָה.

וְאָבִיו שָׁאַל: אַיֵּה צַחִי שֶׁלִּי?

אַיֵּה הַשֶּׂה?

כִּי נֶעֱקַד הַשֶּׂה בְּרֶכֶב בַּרְזֶל עַל מְסִלָּה

וְהוּא רַךְ בַּשָּׁנִים פָּנָיו טְהוֹרִים.

וְלֹא נֶעֱקַד עַל הֶהָרִים

וְלֹא עַל מִזְבַּח עוֹלָה.

וְסָבִי יִצְחָק חַבְּשָׁה עָלָיו הַשָּׁלוֹם

סוֹפֵק כַּפּוֹתָיו: אָרוּר זֶה הַיּוֹם.

כִּי נִבְקַע רֶכֶב הַבַּרְזֶל כַּעֲצֵי עוֹלָה

כִּי נבְקַע הַשֶּׂה בָּאֵשׁ הַגְּדוֹלָה.

וְאוֹמֵר סָבִי בְּקוֹל נֶחֱנָק:

בּוֹא צַחִי שֶׁלִּי, בּוֹא יִצְחָק.

שֶׁאַתָּה צַלְמִי

שֶׁאַתָּה בְּשָׂרִי וְדָמִי

שֶׁבָּאתָּ אַחֲרֵי מוֹתִי לָשֵׂאת אֶת שְׁמִי.

וְסָבִי יִצְחָק חַבְּשָׁה עָלָיו הַשָּׁלוֹם

עוֹטֵף אֶת יִצְחָק טַלִּית בַּמָּרוֹם.

וְהוּא עוֹקֵד זְרוֹעוֹ בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד

וְאַנְחוֹתָיו נִגָּרוֹת אַחַת לְאַחַת.

וְהוּא עוֹקֵד תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ

מֵעַל מִצְחוֹ הַשּׁוֹתֵת.

וְקוֹלוֹ רוֹטֵט:

בּוֹא בְּנִי, הוּא אוֹמֵר

בּוֹא הֱיֵה לְצִדִּי בַּמְּרוֹמִים.

וְהוּא קוֹרֵא לוֹ לִשְׁכֹּן

בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק תָּמִים.

וְהוּא קוֹרֵא לוֹ:

חֲתַן דָּמִים.

סיון תשמ"ה