בכל שלוש מערכות הבחירות האחרונות, ייצג יאיר לפיד את אחת הלשונות הפוליטיות הארסיות ביותר מול נתניהו ומשפחתו וסיפק לתקשורת במיוחד לזו המרושעת, החד-צדדית, הרכלנית, התוקפנית והמופקרת, שפע של ביטויי גנאי כלפי בית ראש הממשלה. בהתחשב בעובדה שנתניהו טרם עמד אז לדין ובוודאי שלא הורשע, היו רבים מהדברים בגדר דברי בלע או חשודים ככאלה. בראיה אובייקטיבית אי-אפשר היה שלא להתרשם, שלפיד מנצל את מירב יכולות הביטוי שלו וניסיונו העיתונאי, לתקיפה בוטה, שמטרתה השחרת נתניהו ומשפחתו, אך ורק בשל היות רה"מ יריב פוליטי עיקרי. דבריו באו כהכנה, מניע וגיבוי לקידום ההליך המשפטי נגדו.
מאז החליטו גנץ וחבריו לחבור לממשלת החירום של נתניהו, מנחים את לפיד צביעותו הפוליטית, שנאתו לרה"מ, עוינותו ותיסכולו, למחוזות שמזכירים סרטי גנגסטרים. בעולם הפשע חסר המעצורים, היו מהלכים אלה מסתיימים, קרוב לוודאי, בחיסול היריב. מאחר שהפוליטיקה נמצאת בתחום האפור שבין שני העולמות - עולם הדיבר ועולם המעשים העבריינים עד כדי פשיעה - טרם ראינו אלימות בפועל. אולם מקובל לחשוב -
והשמאל הישראלי טורח כבר 25 שנים לאלפנו בינה בעניין זה - שהסתה משרה אווירה שלילית, מחוללת דיבורים על אלימות פיסית ועשויה להרחיק אף מעבר לדיבורים.
באחת מהתבטאויותיו לאחרונה, עסק לפיד "בחינוך הציבור". בדבריו הסביר לשומעיו את תפקידו של בית המשפט באירוע משפטי שהוא גם אירוע ציבורי גדול. כמיטב יכולתו לתעתע, שיבש את האמת גם בעניין זה, כשהוא מציג את מערכת אכיפת החוק כטלית שכולה תכלת ואת יריבו, נתניהו, כמוקד הרשע והפשע, כפי שנהוג במאפיה. בעולם זה, טיעונים רציונליים שזורי עובדות מעשיות, אינם "יעילים" מול אופי והיקף האינטרסים והגחמות, ועל כך מתבקשות מספר הערות:
על-פי השיטה המשפטית השכיחה בישראל, בית המשפט לרוב איננו מברר עובדות. הן מובאות לפניו "מבושלות" ע"י המשטרה, הפרקליטות, העדים והתימוכין המסייעים שנאספו לצורך אימות או "פיברוק" כתב האישום, ובכללם עדי המדינה. תפקיד השופטים
להתרשם מהתכנים ומהעדויות ולבחור מתוך הגירסאות המוצגות להם (לפחות אלה של התביעה וההגנה), לאיזו מהן הם מאמינים יותר.
העובדות שאותן מבקש לפיד לקדש, נבראות במרחב שבין האמת האובייקטיבית לבין הערכות הפרקליט הממונה על התיק בפרקליטות, למידת
הסבירות, שיש בידיו חומר שיאפשר להשיג הרשעה בבית המשפט, שהרי כך מוגדר תפקידו. את העובדות, אופיין ואיכותן מספקים המשטרה, העדים, הוראות הפרקליט לצוות החוקרים
והיקף המאמץ המושקע באיסוף החומרים. להיקף המאמץ בחקירה משמעות קריטית, הן כאשר המגמה המנחה את החוקרים היא
להגיע למבוי סתום ולסגור את התיק או להתנהל על-פי הספר, והן כאשר המגמה היא
"לעשות כל מאמץ" לספק ראיות מספיקות להשגת הרשעה. (אי הוודאות המשפטית במקרה כזה, שהיא חלק מעיוותי הצדק המובנה בהילכות דין מסוג זה, נובעת מהרכב השופטים ושנינות העוסקים במלאכת התביעה וההגנה משני הצדדים).
כאשר מדובר ב"תפירת תיק", מדובר בפועל, בין היתר, בהתמשכות החקירה עד להשגת המטרה, כבמקרה נתניהו. המצב שונה כאשר מוצב גבול תקציבי להיקף המאמצים או ניתן היתר להשתמש (למעשה, "לקנות") עדי מדינה. במקרים מסוימים, חושפת החקירה קצות חוט, אותם ניתן לפתח לכלל מערכת ראיות/עדויות משלימה, לרבות "גיוס עדי מדינה". סעיפי האישום שלהשגת הראיות עבורו חותרת הפרקליטות, נקבעים בין היתר ביעד הפוליטי שאותו מבקשת להשיג "תפירת התיק". במקרה של איש ציבור בכיר ביותר, שאישומיו הם בתחום הצווארון הלבן, עפי"ר יהיה האישום החמור ביותר - שוחד.
על החקירה ותוצאותיה משפיעים גם איכות החוקרים, השקפות הממונים על החקירה ויוזמות פרשניות תקדימיות לחוק הקיים, דוגמת אלה שננקטו תיק 4000 של נתניהו, בעניין
ייחוס משמעות של טובת הנאה אישית לפרסום תקשורתי חיובי, שמקבל בעל תפקיד ציבורי מרשת תקשורת פרטית או "חצי-פרטית". הגורם היחיד הבוחן את תהליכי העבודה במערכת סגורה ומואפלת זו ומוסמך לשנותם, הוא היועץ המשפטי לממשלה, שהוא חלק ממנה. משום מה, דעתו לאורך כל התהליך, וגם, למרבית הפלא, במקרה של ראש ממשלה, אינה עומדת למבחן שיפוטי או ציבורי נוסף, אלא אם יוכח קיום חשד מובהק שהיועץ נגוע בניגוד עניינים מהותי. הוכחה כזו קשה ביותר להשגה, מפני שעבודת הפרקליטות והמשטרה נסתרת מעיני הציבור, לפחות עד לפתיחת המשפט ולפעמים גם במהלכו.
התהליך כולו מלווה ב"דיווחים לא רשמיים",
הדלפות יזומות או מכוונות לתקשורת ולדעת הקהל שאין מודים בקיומן ופרשנויות לתהליך, לאישיות הנחקרת, לאופי הממצאים ולמצב החקירה. סופו של התהליך הוא הגשת המלצות המשטרה לפרקליטות, שמודלפת גם היא, החלטת הפרקליט הממונה, ואישור היועץ המשפטי להמלצות, שהופך אותן לכתב אישום. לחלופין תיתכן גם החלטה לסגור את תיק מחוסר.... (ראיות, אשמה, עניין לציבור וכו'), אך לא במקרה של תפירת תיק. החלטת היועץ, היא אחת ההחלטות הקריטיות ביותר בהליך המשפטי כולו,
ואין עליה בקרה מלאה ושיטתית מחוץ למערכת עליה מופקד היועץ. בעלילה ההזויה שמתוארת לעיל בפישוט רב, אין מכוונים רמות הסרבול ואי-הוודאות השזורות בתהליך על כל שלביו, לרבות תהליכי החקירה המשטרתית, אלא לרמיזה באשר ללקונות הקשות שבתהליך הקיים ולמספר המלכודות, הקנוניות, הטעויות, ותואנות השווא שניתן להטמיע - בכוונת מכוון או בתום לב - בניהול חקירה-תביעה פלילית נגד אישי ציבור. חרף רגישות התהליך, מרביתו צפונה מן העין הציבורית ומתנהלת על טהרת "הרצון הטוב", היכולת המקצועית והיושרה של העוסקים במלאכה. זו ביצה עמוקה שסכנותיה אדירות, עד כדי הצבת סימן שאלה חמור על מידת התאמתן למדינה דמוקרטית. האפשרות שתתרחש קנוניה פוליטית בכלים משפטיים, שתמחק את רצון הציבור והכרעותיו הדמוקרטיות בבחירות -
איננה מתקבלת על הדעת! תהליך כזה אימץ לעצמו לפיד "הדמוקרט" בשיתוף עם אחרים,
1 כאסטרטגיית לחימה בנתניהו, ובאמצעותו הוא מבקש, בשם "טוהר מערכת המשפט", להעמיד לדין את ראש הממשלה, יריבו הפוליטי המובהק, ללא שאלות וללא ספקות, ולקדש מראש וללא תנאי - אקט, שיכול להיות גם מפוקפק ועברייני. לפיד ותומכיו יודעים היטב שתוצאות ההליך עשויות להיות סיום הקריירה הפוליטית של האיש, פגיעה אישית בו ובמשפחתו ומכה פוליטית אנושה למפלגתו, שנהנית מתמיכה ציבורית רחבה ביותר, על כל הנובע מכך מבחינה דמוקרטית.
מי שרואה הבדל באופי המעשה בין ההליך הבסיסי בסיפור זה לבין פעילות מאפיונרית טיפוסית - שיקום. 
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
