|
|
פרשה כאובה [צילום: דוד כהן, פלאש 90]
|
|
|
|
|
כבר הדגשתי בחלקו הראשון של השיח הכואב עם פרשת השבוע, שקשה לי לקבל שפה, בה משוחח אדם, כשכלי הביטוי בשיחה שלו הוא הרומח - רומח המשסה ומבתר חיי אדם. עם אותו רומח נכנס אדם לאוהל בו נמצאים אנשים ודוקר את האיש ואת האישה, ללא משפט וללא התראה, דוקר וממיתם.
האדם שנושא ברומח ונוטל את חיי שני האנשים הוא נכדו של מי שנאמר עליו - "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹרָה וּמְקָרְבָן לַבְרִיּוֹת" - נשאלת השאלה האם בפרשת השבוע נקבל את האדם שעל שמו נקראת הפרשה, אדם המדבר בשפת הרומח קוטל חיים ובשפה זו מקרבים אנשים לתורה?
האיש שמשוחח בשפת הרומח ונוטל חיים הוא פנחס, הנוטל את חייהם של איש ואישה. האיש הוא נשיא בשבט שמעון, והאישה היא בתו של נשיא מבני מדיין. השניים האלו חיי חיו אישות עטופים בפולחן דתי. האם הביקורתיות נגד התופעה של חיי אישות מחוץ לנישואין מחייבת לעבור את שפת ההרג? האם הביקורתיות על חיי אישות כחלק מהתמכרות לפולחן דתי חייבת לעבור את שפת הרומח המבתר חיים??
קשה לי לקרוא את התיאור בסוף פרשת "בלק" טרם הביקור בפרשת "פנחס". ציפיתי שמאחורי פנחס יעמוד רק אלוהי החסד והרחמים. שאלוהי החסד והרחמים יהיה זה שינווט את צעדיו. לצערי, פנחס הכהן נווט על-ידי אלוהי צבאות, אלוהי מלחמות קנוא שצייד את שליחו, פנחס, רק בכלי האחד. כלי שאותו אני מתעב - והוא הרומח, כשאני מייחל רק לשיח המלים החצובות בארון הספרים היהודי בשפען הערכי והמוסרי.
צר לי, שפרשת פנחס לא האירה פנים "לֶאֱלוֹהֵי שָׁדַי הַפּוֹרֵחַ בָּאָבִיב" אלא נתנה מקום ל"סְתָו עָדוּי בֶּאֱלוֹהֵי צְבָאוֹת גָּדוֹל וְנוֹרָא". צר לי שפרשת פנחס האירה פניה "לְחֹרֶף נִצְחִי בֶּאֱלוֹהֵי מִלְחָמוֹת נוֹקֵם וְנוֹטֵר".
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
