המתנ"ס מציג: דיפ-סטייט ברמת הקהילה

כמו כל תחלואיה של החברה הישראלית, גם פרויקט השיטור הקהילתי הגיע אלינו מצדה הפרוגרסיבי של ארה"ב. שם, בארה"ב, נקרא הפרויקט "שיטור מוכוון קהילה" (C.O.P.S- Community Oriented Police Service) - שיטור אשר נועד להוות אלטרנטיבה "רכה" לסגנון האגרסיבי והאלים שאפיין את כוחות המשטרה בארה"ב בתקופת מגפת הקראק של שנות ה-80. ההחלטה להטמיע את הפרויקט באופן רחב היקף בערים מרכזיות בארה"ב הועברה בקונגרס בשנת 1994 ביוזמת הנשיא דאז, ביל קלינטון. זו שיקפה היטב את הלך רוחו ההיפי של הנשיא הדמוקרטי, אשר כידוע בילה בעישון חשיש (מבלי לקחת לריאות) בזמן שחבריו לספסל הלימודים לחמו עבור הדמוקרטיה המערבית בג'ונגלים של ויאטנם.

לפי מדיניות שיטור זו - אותה אימץ קלינטון בהסתמך על מחקריהם של זוג קרימינולוגים מאוניברסיטת מישיגן סטייט - היה השוטר האמריקני האידאלי אמור להיות "עובד סוציאלי עם אקדח". היות שתפקידה של המשטרה הוא לשרת את האזרחים, הרי שכוח המשטרה האולטימטיבי אמור היה לפעול מתוך הקהילה, בשביל הקהילה, ויחד עם הקהילה. כולם יעבדו ביחד - שוטרים ותושבים - בשביל לעצור את החבר'ה הרעים.

לקח עשרים שנה עד שאחת מהוגי התוכנית הודתה בלב נשבר ונדכא בכישלונה החרוץ (שותפה לדרך נפטר כבר בשנות ה-90). C.O.P.S כילתה תקציבי ענק ולא הועילה במאום להורדת רמת האלימות המשטרתית. יתרה מכך, היא יצרה דפוס אלימות חדש - הטרדה קהילתית. הייתה זו פעילות מאורגנת וממוסדת שהופעלה נגד תושבים, על-ידי תושבים, בגיבוי מלא ובשיתוף פעולה עם המשטרה. תוכנית השיטור הקהילתי החלה כמענה פרוגרסיבי לאלימות משטרתית, אך הפכה חיש מהר לתוכנית אינדוקטרינציה וחינוך מחדש של תושבים שנתפסו על-ידי קהילתם כ"בלתי-מסתגלים". זאת, תוך שימוש באמצעי לחץ מתמשכים כגון התחקות יום-יומית, מעקבים והטרדות יזומות ומרובות משתתפים (פרקטיקה הידועה כ-"Gang Stalking"). מטרתן של אלו היו לשחוק את המטרה ולהביא לנקודת בחירה בה מחליט הגורם הבלתי מסתגל להתחיל "להסתגל", או לחלופין- לעזוב את הקהילה. כמובן, שכמו רוב היוזמות האמריקניות שמטרתן הגנה על זכויותיהם של החלשים, היו המפסידים הגדולים מתוכנית זו דווקא תושבים "בלתי-מסתגלים" ממעמד סוציו-אקונומי נמוך.

דווקא הסיבות שבגינן נכשלה התוכנית בארה"ב (למשל, היותה נוגדת אספקטים בסיסיים של החוקה האמריקנית) הן אלו שקרצו למפכ"ל הקודם של משטרת ישראל, אשר ייבא את התוכנית לארץ בעקבות המלצותיו של מכון RAND האמריקני. בניגוד לארה"ב, החוק במדינת ישראל איננו נגזרת של חוקה, ועבור המפכ"ל - שכנראה מעולם לא השתחרר תודעתית משירותו בשב"כ - היה השיטור הקהילתי פתרון מושלם לאכיפת חוק בניחוח מקארתיסטי: מנגנון שיטור אוטונומי המבוסס על רשת רופפת של קשרים חברתיים בין גורמי אכיפת החוק לבין תושבים מקושרים כלכלית וחברתית המוכתרים כ"מתנדבים". מתנדבים אלו מתפקדים, הלכה למעשה, כ-"שוטרים", "מודיעים" או "אנשי ביטחון" מטעם עצמם. כך יכלה משטרת ישראל להשיל מעליה את האחריות לטיפול באירועים מקומיים ברמת השכונה, ולהפריט את המענה לסכסוכי שכנים, ריבים על חנייה ומפגעי רעש למושלי הצללים המקומיים. בתמורה לכוח העצום שהעניקה להם המשטרה, היו מתנדבים אלו אמורים לגמול למערכת בכך שיתפקדו כ"עיניים ואוזניים" עבור המשטרה בתוך הקהילה. וכך, בתוך כל הדיפ-סטייט הזה, יישארו למפכ"ל מהשין-בית שתי ידיים פנויות לעסוק בדברים החשובים באמת: מעקב צמוד אחרי מספר הסיגרים שראש הממשלה מעשן.

היות והשיטור הקהילתי אינו מתיימר לתת מענה לאירועים פליליים כגון עבירות אלימות (בשביל זה יש את המשטרה האמיתית), הרי שמשימות השיטור הקהילתי הם מעין בליל של רעיונות אמורפיים הכוללים "הנעת משאבים", "שיתוף פעולה עם גורמים ויחידים בקהילה", "הקמת יחידות קטנות בתוך השכונות" ו-"ניתוק צינור החמצן של הפשיעה". מיותר לציין כי למרות שמשטרת ישראל לוקחת ברצינות תהומית את מערך המתנדבים המוקיוני הזה, הרי שאין לו כל יכולת להגיב לאירועים פליליים מורכבים - שלא לדבר על אירועי טרור.

מתנדבי השיטור הקהילתי אינם שוטרים. מדובר במערך אזרחי הנעדר כל רישום מסודר - אדם שהתנדב היום לא בהכרח ייחשב למתנדב מחר. המתנדבים אינם כפופים לקוד אתי או להנחיות מקצועיות כלשהן, ואינם עוברים בדיקת רקע השוללת עבר פלילי או נפשי. פעילויות כגון מעקב או פתיחה בחקירה סמויה - אשר היו מחייבות כל כוח שיטור נורמלי בהשגת צו בית משפט - מתבצעות כלאחר יד על-ידי אותם תושבים ערניים, אשר לעתים "מוציאים פעילות" נגד "חשודים" מתוך תחושת התנדבות עצמאית ובלי שמישהו ביקש או דרש זאת מהם. ההחלטה בנוגע להגדרתו של אדם כ"חשוד" מסתמכת בעיקר על שיפוט מהיר של מספר הקשרים החברתיים שלו או שלה בקהילה. בכדי לגבות את הפרקטיקה הפושעת הזו, פרסם אגף תכנון וארגון במשטרת ישראל מחקר קיקיוני לפיו "פשיעה ועבריינות הן תוצאה של היעדר חיי-חברה". לבסוף - ואולי הגרוע מכל-מתנדבים אלו אינם כפופים למנגנון פיקוח וביקורת כלשהו, ופועלים בחופשיות מוחלטת במרחב הקהילתי.

הגורם הלגיטימי היחיד בכל הסיפור הזה הוא השוטר הקהילתי, האמור לתפקד כנציג המשטרה בקהילה. אלא שמהר מאוד הופך השוטר הקהילתי לנציג הקהילה במשטרה, בעקבות קשרי חברות שהוא מכונן עם המתנדבים השונים. למעשה, אין לשוטר הקהילתי- אשר לעיתים קרובות מאייש את התפקיד הבלתי-אטרקטיבי הזה בשל הורדה בדרגה או חוסר יכולת לבצע תפקיד רציני - שום סמכות של ממש, וודאי לא יחסית לכוח העצום המרוכז בידיהם של "אנשי החוק" האמיתיים: העסקנים הקהילתיים.

לסיכום, פרויקט השיטור הקהילתי מעודד הקמת מיליציות קהילתיות משולחות רסן, הנעדרות כל איזונים ובלמים. דוקטרינה זו מעניקה דרגות שונות של חסינות לגורמים בקהילה על סמך מספר הקשרים החברתיים שלהם, תוך שהיא מכשירה את הפרת זכויותיהם של מי שנתפסים כתמהונים או "בלתי מסתגלים" בעיני הקהילה, גם אם מעולם לא עסקו בפעילות פלילית כלשהי.

הגיע הזמן לערער על התפיסה לפיה כל מה שטוב עבור האמריקנים - וגם מה שרע עבורם - טוב לנו כיהודים. עלינו כתושבי ערים, שכונות ויישובים קהילתיים במדינת ישראל להגיד לא לשיטור פוגעני, מגזרי וחובבני המיובא מחו"ל. עלינו להגיד לא לאזרחים משועממים שחשקה נפשם במשחקי "שוטרים וגנבים" הנערכים על חשבוננו - ויש לעשות זאת לפני שמישהו ייפגע באמת.