פרשת השבוע עקב התש"ף (המקאם שיגא)

לִשְׁמוֹר לִזְכּוֹר וּלְקַיֵּם

עֵקֶב סִיּוּם דְּבָרָיו אֶל הָעָם אָמַר מֹשֶׁה

נִגָזַר עֲלַי שֶׁלֹּא אֶכַּנֵס אִתְּכֶם לֹא אֶחֱשֶׁה

וָאוֹמַר שִׁמְעוּ והַאֲזִינוּ לִדְבַר הָאֱלֹהִים

שֶׁנָּתַן לָכֶם תּוֹרָה תְּמִימָה פֶתִי תַּחֲכִּים

וְנוֹתֶנֶת שָׂכָר טוֹב לַיְשָׁרִים

אֵין מוֹצָא מִצָּרָה בְּ"תִחְכּוּם" לְמַעַן מַטָּרָה

רַק עֵקֶב הַצִּיּוּט לַחֻקִּים וְקִיּוּם צָוֵי הַשָּׁעָה

נִגְבַּר עַל הַנֶּגַע הָרָע וְתָסוּר לָהּ הַתְּעוּקָה

וְאָז גם לֹא יְהֵא חֶסֶר וְלֹא תִהְיֶה מְצוּקָה

וְלֹא תִּהְיֶה בָּעָם נֶפֶּש נִזּוֹקָה

וְהִזְהִירָנוּ לבל ננהג בדיננו אֵיפָה וְאֵיפָה

רַק בְּקַיְמֵנוּ מִשְׁפַּט צֶדֶק נִמְצָא הַתְּרוּפָה

אָכֵן הַכֹּל בִּידֵי שָׁמָיִם חוּץ מְיִרְאַת שָׁמָיִם

לָכֵן נִנְהַג בְּיֹשֶׁר וּבְטֹהַר מִדּוֹת וְנִקְיוֹן כַּפָּיִם

כִּי אָז נֶלֵךְ רַגְלִי עַל פְּנֵי הַמָּיִם


סַיֵּם משה לדבר על עצמו עבר לדבר על העם

פרשת ואתחנן כפי שכבר קראנו בשבת שעברה, פותחת בדברי משה המפנים לעם באמרו להם כי הוא התחנן - התפלל אל האלוהים למחול לו על חטאו שבגינו מָנַע ממנו לְהִכָּנֵס לארץ עם העם וגזר עליו לראותה מרחוק מעל פסגת הר נבו ותפילתו לא נענתה. לית מאן דפליג כי לא קם עוד נביא כמשה עוד שאלוהים בחר בו, ואף על-פי כן לא נעמתה תחינתו-תפילתו. בדברי משה בהם משום טרוניה או חלילה התרסה כלפי המקום, אך יש בה הדגשה שאין גם לגדול נביאי ישראל כמשה הן עמרם זכויות יתר. אף על-פי שחטאו של משה בכך, שהכה על הסלע במקום לדבר אליו שלא כפי שצוהו אלוהים לעשות, וזאת כדי להוציא מן הסלע מים להרוות צמאון העם, בסגנון ימינו משה לא קים את הצו כלשונו וכרוחו. החל מפרשת עֵקֶב חדל משה מלדבר על עצמו והתרכז רק בעם, זאת להורות לו את הדרך להצליח בהתנחלותו בארץ. הדגש על התנהגות העם שצריכה להיות מעוגנת בחוק ובמשפט ולא כעדר בלי רועה וכל אחד הטוב בעיניו יעשה, לכן פתח דבריו בְּאָמְרוֹ: והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אֹתָם ושמר ה' אלוהיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך (ז/יב). ורש"י מבהיר את כונת משה ל"קלה כחמורה". ורש"י נתן למלה "עֵקֶב" משמעות "עָקֵב" (בלשונו כיום כמו "כלאחר-יד" שאין אדם מקפיד ביותר על קיומן בשל רגילותן). משה גם שם את הדגש אל אחדות ישראל, כי באחדותו ירוה לו ויוכל לעמוד מול כל צרה וצוקה. האמור בפרשת השבוע נשמע אקטואלי אל מול המתרחש בימינו בארץ ובעולם. ביחוד באמירה: והסיר ה' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעתם במצרים, והרי אנו חווים בימינו ב"מדוה" בצורת נגיף. צרה זו אחדה עמים במלחמתן בנגיף, ברם רק שונאי ישראל כשליטי אירן להבדיל מן העם וחזב-אללא להבדיל מהעם הלבנוני ואחרים מוסיפים שנאה ליהודים ולישראל. ברם נמצא פה ושם ניצוץ דוקא ממוסלמי אלמוני המגנה שונאי ישראל בכותבו כך: בעוד בעולם יש כמיליארד וחצי מוסלמים יש כארבעה עשר מליון יהודים שמהם יצאו ענקי עולם והוגי דעות: אלברט איינשטיין ויצחק ניוטון וזיגמונד פרויד וקרל מרכס ופול סם וילסון ומילטון פרידמן וחכמי רפואה כגון ד"ר בנימין רובין ממציא חיסון נגד שיתוק ילדים, גרטרוד עליון או אליון ממציא תרופת סרטן הדם, וברוך בלומברג ממציא תרופת מגיפת דלקת הכבד ומארות אחרות כעגבת, ואנדו שאלי נגד דיכאון, וסטנלי כהן חוקר הסרטן וויליאם כלו וקים ממציא הדיאליזה ואת התותבים, ומביא רשימה ארוכה בתחום המדע: האטום והסיבים האופטיים ופלדת אל חלד ואנשים בניע מנו שעשו היסטוריה שרבים הם לאין ספור ועוד 180 זוכי פרסי נובל לארבעה עשר מיליון יהודים לעומת מיליארד וחצי מוסלמים שזכו רק בשלושה פרסי נובל שאחד מהם בזכות ישראל. ושואל הכותב את חכמי האיסלאם האוסרים מגע עם היהודים אשר בהטפותיהם קובעים שהיהודים "צאצאי הקופים והחזירים" ואומר להם: כיון שכך כלומר הרופאים והממציאים הם יהודים, הרי לפי מצות המטיפים באיסלאם "אסור לעשות שימוש בהמצאותיכם". ומסכם דבריו באמרו: מיליארד וחצי בני אדם לא מתקרבים לחכמת ארבעה עשר מיליון בני אדם אשר נרדפים כצוענים, כינטשו ארצם על כרחם או מרצונם וחיים בנכר. וכתוה אומר לישראל: "אל תחוס עינך עליהם" על המנסים לשוא להכחיד את עם ישראל, וחכמינו מזהירים אותנו לאמור: המרחם על אכזרים סופו מתאכזר על צדיקים, ומשה אמר: אל תירא מהם זכור תזכר את אשר עשה ה' אלוהיך לפרעה ולכל המצרים (ז/יח). מכאן כוחו של ישראל ברוחו ובשכלו וחכמתו שהעולם מתקנה בם.

עם ישראל צריך לשבת בארץ בטוב וברע

המסקנה שהעם צריך לדבוק בארץ בטוב וברע, לא לשוא נשלח משה להוציא את ישראל ממצרים ולהביאו לארץ כנען שהורשיה ה' לו. ברם משה שהוציא את ישראל ממרים ביד רמה, הונחה על-ידי אלוהים להולכם בדרך עקלקלת במדבר ארבעים שנה מרחק יום יומים ממצרים לארץ הבחירה, כי ידע שהם עתידים להתחרט ולרצות לשוב למצרים לחיי העבדות, מכאן שקשר האדם אל ארצו ביתו מגוריו חזקים כל כך שההינתקות מהם טראומה לאדם. זאת למדנו מהאנגלים שקבלו מנדט על הארץ ולצדונו לראות בבית מגוריו "ביתי מבצרי". מכאן התקשה משה להוציא את ישראל ממצרים לא רק מהתנגדות המצרים ופרעה אלא מהתמרדות רוב בני ישראל ועל התוצאה נאמר: וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות י"ג, י"ח) על זה אמר רש"י: "חמושים" - מחומשים, אחד מחמישה יצאו. משה אשר הכיר את עמו כאמור הוליכם אל סיני ומשם הפנה אותם לכיוון צפון מערב אל ים סוף והוליכם במדבר ארבעים שנה. עשה זאת במצות המקום כאמור: למען תחיון ורביתם (ח/א). משה בפרשה עובר אל הטובה שתצמח לישראל מקיום מצוות התורה, אשר אחת מהן הישיבה בארץ ישראל שנאמר: ולמען תאריכו ימים על האדמה (יא'יט) או: למען ירבו ימיכם וימי ביניכם על האדמה (יא/כא) כי הישיבה בארץ הינה מצוה חשובה לקיומו של עם ישראל ולקיומו של כל בן עם ישראל באשר הוא. המקים מוצוה זו משלים ימי חייו שנקצבו לו עד תומם. כאן שאלה של רוח והפסד יש כאן לחיות את השנים שנקצבו לאדם ולא יוכל אדם אחר או משטר אחר לקצר חיים אלה. וכל מדוה חיי נכר לא יהיו בנו, כמו שנאמר: וכל מדוי מצרים הרעים (בגלות) אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שׂנְאֶיךָ (ז/טו) ומה ה' שואל מאתנו בקיום מצות ישוב הארץ, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אֹתוֹ ולעבד את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך (י/יב) ושוב חוזרת התורה על יחסנו לגר שאינו מבני עמנו הגר אתנו להעניק לו יחס הוגן, למרות שאנו חיים בתוך ים של שנאה סביבנו ולעתים הַגֵּר הַגָּר בתוכנו הוא אחד מהם אבל כל עוד הוא משלים עם זכותנו על הארץ וצועד אתנו על-פי חק ומשפט יש לנהוג בו ככתוב: כמוך כגר וכתושב. וזה כל אשר רצו בני עמנו בשבתם כמיעוט בארצות אירופה ואסיה והמזרח לשם הוגלו או הגרו לא לחוש כזרים, אל אשזה תלוי בזרים לכן נצטוו לשבת בארץ וזאת: למען הָקִים את הדבר אשר נשבע ה' לאבתיך, לאברהם ליצחק וליעקב" (ט/ה).

והצנע לכת ואל ירום לבבך

בימים טרופים אלה רב העם עסוק בנעשה בקרה ההנהגה אל מול העם. משה רבינו היה המופת לצניעות וענוה, למרות עצמת מנהיגותו ומעשיו לעם ישראל. למדנו לדעת כי גם מנהיג מלידה יכול לטעות אפילו הוא כמשה. המנהיג מהוה מופת כלפי אלה המונהגים על ידו, לא בכדי כאשר רם לבבו של מנהיג צוו עליו נביאלנו: והצנע לכת. שלא ישלה עצמו כי הכל יכול ובלעדיו אָיִן על זה נאמר לו: "אל ירום לבבך" ותשכח מנין באת ולאן אתה עתיד ללכת. וכך זה כלפי כל אחד מאתנו, כאשר מגיע לפסגה שוכח מנין בא ולאן עתיד הוא ללכת: ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך (ח/יד). אל יטעה האיש שרבים מתחנפים אליו בהיותו ברומו של עולם, והלא גם בארזים נפלה שלהבת (נאמר בתלמוד הבבלי (מועד קטן ג כה). מכאן מודגשת תמיד התנהגות משה כמופת למנהיגים ועליו נאמר: "ומשה היה עָנָו מאד", לכן גם היה אהוב על העם והעם ציית לו לא מפחד ולא כפי ש"משרתי המלך" נוהגים. אשרי המנהיג שצנועותו מגדלת אותו ויושרו סמלו. לכן חז"ל הזהירו אותנו באמרם: צריך אדם להיות מאוד עָנָו ולא רק מאוד ענו אלא מאוד מאוד שפל רוח, אפילו לא קמצוץ של גאוה. על המנהיג לראות עצמו כרבי עקיבא שאמר על עצמו אני כחֹמֶץ בן יין, אף על-פי שהוא גדול בתורה והוא כְּיָיִן טוב. ומן הפרט אל הכלל, אף על-פי שאנו עם סגולה ועם נבחר, עלינו לנהוג ב-והצנע לכת ולא להתרברב כמעצמה, גם אם אנו בתחומים מסוימים נחשבים למעצמה זוטא וכל היתר חל על כל המוליך עמו במדבריות ערב ובערבות פרס ובהדרת עות'מאן. לא בכדי תוארה הארץ תאור צנוע: לא כארץ מצרים היא (יא/י). היא איננה מישורית, היא ארץ הרים ובקעות, ואף על-פי כן היא מניבה: "זבת חלב ודבש" (יא/ט) וכי כל אשר נדרש מאתנו לשבת בה ולטיוב אדמתה ולקיים את המצוות הקשורות בארץ ואספת דגנך ותירשך ויצהרך (יא/יד). ואם לא יעשה כן: לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נתן לכם (יא/יז).

וְהָיָה עֵקֶב מַעֲשֵׂינוּ יִהְיֶה אָז גְּמוּלֵנוּ לֹא לַמּוֹט נִתֵּן רַגְלֵינוּ וְאֵיד לֶאֱרֹב לְפִתְחֶנוּ

נֵחָלֵץ נָא בְּעֵת צָרָה וּמְצוּקָה בַּצָּר לָנוּ וּנוֹשִׁיט יַד לְאָחֵינוּ וְרֵעֵינוּ לְמַעַן יִיטַב לָנוּ

וּזְכֹר כִּי יִשְׂרָאֵל בַּכַּמּוּת הֵם מְעַטִּים אֲבָל מִכֹּל עָם עָצוּם וָרָב אֵין אָנוּ נְחוּתִים

כִּי הָאֵל מָסַר רְשָׁעִים בְּיָדֵינוּ וּנְהֹמַּם וְהֶרְאָה לַגּוֹיִים כִּי מֵעָפָר בְּנֵי עַמּוֹ רוֹמְמַם

אַּךְ צִוָּה אַל יָרוּם לְבָבְךָ וְאַל תִּתְנַשֵּׂא כִּי רַק הָאֵל רָם וְנִשָּׂא וּבְצִלּוֹ כֻלָּנוּ נֶחֱסֶׂה

הָיָה וְרָאִיתָ עַוְלָה סַלְּקָהּ וְאַל תֶּחֱשֶׁה זֶה אֲשֶׁר צִוָּה לָנוּ בְּתוֹרָתוֹ מוֹרָשָׁה מֹשֶׁה

זְכוֹר בן אָדָם מְנָיִן בָּאתָ מִטִּפָּה סְרוּחָה הִּתְפַּכַּח וְשֶׁלֹּא תִּהְיֶה דַּעְתֶּךְ עָלֶיךָ זְחוּחָה

וּזְכֹר אָדָם גָּם אָנָה אַתָּה עָתִיד לָלֶכֶת וְכִי אַתָּה בְּעוֹלָמֵנוּ זֶה כְּמוּ עֲלֵה בַּשַׁלֶּכֶת

בֶּן אָדָם זָכוֹר כי עוֹד תִּתֵּן דִּין וְחֶשְׁבוֹן לֹא לִבְנֵי אָדָם אֶלָּא לְמַצְפּוּנְךָ וּלְאֵל עֶלְיוֹן