היועצים המשפטיים של הבית הלבן הם ששכנעו את הנשיא דונלד טראמפ לבטל ברגע האחרון את המתקפה על אירן ב-20.6.19 - חושף היועץ לשעבר לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, בספרו The Room Where It Happened. אירן היא אחד המוקדים המרכזיים במזרח התיכון בהם עוסק הספר; ישראל כמעט ואינה נזכרת בו.

טראמפ אישר את המתקפה על אירן לאחר שורה של התגרויות מצידה: לכידת מיכליות במפרץ הפרסי, הפלת שני מל"טים אמריקניים ומתקפת הטילים על תעשיית הנפט הסעודית. בולטון מספר, כי היעדים נבחרו באותו בוקר בפגישה בה השתתפו שר החוץ, מייק פומפאו; שר ההגנה בפועל, פט שנהאן; שר ההגנה המיועד, מארק אספר; ראש המטות המשולבים, ג'וזף דנפורד; והוא עצמו. דנפורד (בתמיכת שנהאן) הציע לפגוע בשלושה יעדים בחוף הפרסי, אך בולטון (בתמיכת פומפאו) לחץ להוסיף יעדים כדי שהמתקפה תהיה עוצמתית יותר, ולבסוף עמדתו התקבלה. היעדים היו מטרות צבאיות פעילות, כולל עמוק בשטח אירן - מדגיש בולטון.

היעדים הוצגו בפני טראמפ בפגישה בחדר הסגלגל שהחלה בשעה 11:00 בבוקר. נכחו בה גם סגן הנשיא, מייק פנס; ראש ה-CIA, ג'ינה הספל; ראש הסגל, מייק מולבאני; היועץ המשפטי של הבית הלבן, פט סיפולון; סגנו והיועץ המשפטי של המועצה לביטחון לאומי, ג'ון אייזנברג; וכן חמשת המשתתפים בדיון המקדים. דנפורד הציג את המטרות המוצעות, אייזנברג אמר שהוא רוצה "לבדוק את זה" אבל לא הביע התנגדות משפטית ולא שאל בצורה כלשהי מה יהיה מספר הנפגעים.

טראמפ לא הקשיב

לדברי בולטון, התנהגותו של טראמפ אותתה בבירור שהוא היה מעוניין במתקפה נרחבת יותר; הייתה הצדקה למתקפה שכזאת, מעיר בולטון, אבל הוא שמר על הקונצנזוס שהושג כמה שעות מוקדם יותר ולא אמר דבר. בשלב כלשהו בישיבה חזר טראמפ לאחד הנושאים החביבים עליו וטען שיש לכלוא את ג'ון קרי, שר החוץ של ברק אובמה ואדריכל ההסכם עם אירן, בנימוק שהוא מנהל שיחות עם האירנים ומציע להם לא לוותר לטראמפ. "אף פגישה על אירן לא הייתה רשמית באמת בלי זה", מציין בולטון בציניות. לבסוף טראמפ אישר את המתקפה, שאמורה הייתה להתבצע בשעה 21:00 באותו ערב, לפי שעון וושינגטון.

ואולם, בשעה 19:20 התקשר טראמפ לבולטון, פומפאו, שנהאן ודנפורד והודיע שהחליט לבטל את המתקפה משום שהייתה "בלתי פרופורציונלית". "150 לאחד", אמר טראמפ, ונדרש לבולטון זמן להבין שהוא מתכוון למניין ההרוגים הצפוי. "זה יותר מדי שקי גופות", קבע טראמפ כתגובה על הפלת מל"ט אחד. פומפאו ניסה לשכנע אותו, אך ללא הועיל. "תמיד נוכל לתקוף בהמשך", פסק.

"בכל נסיוני בממשל, זה הדבר הכי לא הגיוני שראיתי מצידו של נשיא כלשהו", כותב בולטון. הוא נזכר בשאלתו של ג'ון קלי, שהיה השר לביטחון פנים וראש הסגל של טראמפ והתפטר מוקדם יותר: "מה יקרה אם נגיע למשבר אמיתי עם טראמפ בתור נשיא?" ובולטון משיב: "ובכן, הגענו וטראמפ התנהג בצורה ביזארית, בדיוק כפי שחשש קלי".

בולטון חזר לבית הלבן ב-19:30 ונכנס הישר לחדר הסגלגל, בו היו גם סיפולון, אייזנברג ואחד מאנשי צוותו של מולבאני. שם למד בולטון, כי אייזנברג נכנס לבדו אל טראמפ עם הנתון על "150 נפגעים", נתון שלקח מאיזשהו מסמך של משרד ההגנה ושאותו לא בדק עם איש, וטען שתגובה כה בלתי מידתית היא בלתי חוקית. "אלו היו שטויות במיץ עגבניות", כותב בולטון - בעצמו עורך דין - הן לגבי מספר הנפגעים והן לגבי ההשלכות החוקיות. הוא מסביר, כי מספר זה היה הצפי לתקיפה בשעות היום - בעוד שהמתקפה תוכננה במכוון לשעות הלילה, כאשר מספר הנמצאים ביעדים קטן בהרבה. זאת ועוד: המספר התייחס לשלושה יעדים, בעוד שברגע האחרון בוטל אחד מהם.

בולטון ניסה להסביר את כל זה, אבל טראמפ לא הקשיב: במוחו נתקעה התמונה של 150 גופות ולא ניתן היה להזיז אותו. הנתון היה לא מדויק, לא בדוק ולא סביר - אבל די היה בו כדי למשוך את תשומת ליבו של טראמפ, והוא קיבל החלטה בשליפה, בלא שום עבודת מטה. פומפאו אמר לבולטון, שמדובר בצורת עבודה מסוכנת. פנס, שהגיע לבית הלבן ב-21:00, אמר שינסה גם הוא לשכנע את טראמפ - אך לשווא.

למחרת חשף טראמפ את האירועים בסדרת ציוצים, בהם סיפר כיצד ביטל ברגע האחרון את המתקפה משום ש-150 נפגעים הם יותר מדי בתגובה למל"ט אחד. בולטון אומר שלא התנגד לציוצים ומשחזר מה חשב באותו רגע: "אם הוא רוצה לפרסם משהו כל כך מטופש, מי אני שאתנגד?". בולטון גם סבר, כי בכך יטול טראמפ על עצמו את מלוא האחריות "ואולי אנשים יבינו כמה אידיוטי כל העסק היה".

המכשול לעיצומים: מנוחין

עוד עוסק בולטון בספרו במאבקים הפנימיים בממשל סביב הטלת עיצומים על גורמים אירניים. טראמפ, פומפאו ובולטון ביקשו להכריז על משמרות המהפכה כארגון טרור, אך נתקלו בהתנגדות מצד הפקידותי ובראשו המחלקה המשפטית של משרד החוץ. ואילו במארס 2019, כאשר ניסה בולטון שוב לקדם את הרעיון, עורכי הדין ברבים ממשרדי הממשלה הנוגעים בדבר היו עסוקים במציאת דרכים לממן את בניית החומה בגבול מקסיקו - הפרויקט הקרוב ביותר לליבו של טראמפ.

לדעת בולטון, הדרך הנכונה להטיל עיצומים בכלל - ועל אירן בפרט - היא בצורה גורפת ומפתיעה, כך שיהיו מקיפים וייאכפו בכל הכוח, כולל באמצעים צבאיים במידת הצורך. המכשול העיקרי בפני הטלתם על אירן, טוען בולטון, היה שר האוצר, סטיב מנוחין, שמשרדו מופקד על היישום בפועל של עיצומים כלכליים. מנוחין חשש מאוד מביקורת תקשורתית, עד שהוא "התייחס בעצבנות לכל החלטת עיצומים שנויה במחלוקת". בולטון מעיר, שלגישתו - משרד האוצר כלל לא היה אמור למלא תפקיד בגיבוש מדיניות העיצומים, אלא רק לממש אותה.

בפיו של בולטון ביקורת גם על פקידי משרד החוץ. הוא מזכיר, כי העיצומים שהטיל טראמפ על ייצוא הנפט האירני לאחר הפרישה מהסכם הגרעין, אפשרו לשמונה מדינות (טייוואן, סין, הודו, יפן, קוריאה הדרומית, איטליה, יוון וטורקיה) להמשיך לרכוש מאירן עד נובמבר 2018. לדבריו, פקידי המשרד שעסקו במדינות אלו, חיפשו כל דרך אפשרית להאריך את הפטור: "הם טענו לטובת האינטרסים של המדינות 'שלהם' במקום לטובת אלו של ארה"ב", מאשים בולטון. טראמפ עצמו זגזג בין העמדות השונות, אך לבסוף הפטורים כולם פקעו במועד שנקבע.