זה איננו מאמר על תיק התלוי ועומד בפני בית המשפט העליון של ארה"ב – לא כרגע. הוא עוסק בסיוט סביב הבחירות לנשיאות והאירועים אחריהן שעלולים ליצור תיק שכזה. לינדה גרינהאוס, שסיקרה את בית המשפט העליון בשנים 2008-1978, מסבירה בניו-יורק טיימס מדוע היא נזכרת בפעם הקודמת שזה קרה: אל גור נגד ג'ורג' בוש הבן, בשנת 2000.

כמעט דור שלם התבגר מאז אותו לילה קר ב-12 בדצמבר 2000, כאשר רוב של חמישה שופטים העניק לבוש את הנשיאות – וגרינהאוס הייתה שם. המדינה עצרה את נשימתה בציפייה להחלטה לגבי 25 קולות האלקטורים המכריעים של פלורידה. 6 מיליון איש הצביעו בפלורידה ובוש הוביל על גור בפער של 537 קולות. העיתונאים שהתאספו בחדר התקשורת בבית המשפט העליון שיערו שההחלטה תימסר כבר באותו ערב, יום אחד בלבד לאחר הדיון, בשל לוחות הזמנים המחייבים של הבחירות.

איש לא העז לעזוב את החדר הקטן, שהתמלא עד אפס מקום בעיתונאים וצוותי טלוויזיה מכל העולם. החשש הגדול ביותר שלי – נזכרת גרינהאוס – היה שהחמצן יאזל וכל העיתונאים ייחנקו. בשעה 10 בערב זה נגמר: דעת הרוב, בלתי חתומה ובקושי מנומקת, מול ארבעת שופטי המיעוט, אסרה כל ספירה נוספת. השופטים עזבו את הבניין. כל מה שהציבור ראה באותו ערב היה קבוצה של כתבי טלווויזיה, ניצבים בכניסה לבית המשפט, מתמודדים עם הרוח, מדפדפים בהחלטה כדי להחליט מה לומר לצופיהם. האם זה עשוי לחזור על עצמו השנה?

לפני שבועיים נשאלו עשרה מומחים בחוקי הבחירות ובמשפט חוקתי, מהו התסריט המדיר שינה מעיניהם. רובם תיארו תרחישים שבהם בית המשפט העליון אינו מעורב. למשל: פרופ' ברוס אקרמן תיאר שוויון במניין האלקטורים, כאשר ההכרעה מועברת לקונגרס, מייק פנס וננסי פלוסי אינם מסוגלים להחליט על הנהלים וברחובות פורצת אלימות. במצב של חוסר הכרעה, פלוסי אמורה להפוך לנשיאה. האם בית המשפט העליון יתערב כדי למנוע זאת? דניאל קרפנטר מאוניברסיטת הרווארד דיבר על מחוקקים רפובליקנים במדינות מפתח המאמצים את טענות הזיוף של דונלד טראמפ ומסרבים להכיר בנצחונו של ג'ו ביידן. בחלק מהן המושלים הם דמוקרטיים; מה יקרה אם שני הצדדים ינסו לחסום את הקצאת האלקטורים?

התסריט המפחיד ביותר, אומרת גרינהאוס, הוא של פרופ' לורנס דגלאס, המסביר כמה מעט אמצעי הגנה מפרידים בין סדר לבין תוהו ובוהו. לדבריו, שום דבר לא יכול היה להכריח את גור להודות בהפסד. "פעולתו של גור מזכירה לנו אמת יסוד: החוקה שלנו איננה מבטיחה העברת שלטון בדרכי שלום, אלא מניחה שזה מה שיהיה". החוק אינו עוזר יותר מאשר החוקה: הוא אינו אומר מה על הקונגרס לעשות אם ההכרעה מועברת אליו, כאשר השאלה היא אלו אלקטורים מייצגים את ההצבעה במדינה מסוימת, אם באותה מדינה אין הסכמה על התוצאה ויש בה אלקטורים מתחרים.

גרינהאוס הציגה את אותה שאלה לסנאטור לשעבר גארי הארט, השותף לסנאטור לשעבר טימותי ווירת' ועוד חצי תריסר אישים בכירים בהקמת הקבוצה האל-מפלגתית "Keep Our Republic". הקבוצה מתמקדת בהעברת מידע לציבור על הסכנות לדמוקרטיה. החשש הגדול ביותר של הארט, כלשונו, הוא "הכוחות הנסתרים של הנשיא". אליזבת גויטיין חוקרת את הנושא מזה שנים, עוד לפני בחירתו של טראמפ, ומתמקדת בסמכויות החירום של הנשיא, שאינן מצריכות את אישורו של הקונגרס וכמעט ואינן מוכרות לקהל הרחב. מדובר ב-60-50 מסמכים שמעולם לא פורסמו והסמכויות שיש בהם מעולם לא הופעלו. הן כוללות הטלת משטר צבאי וביצוע חיפושים ללא צווים; הקבוצה מבקשת לערוך שימועים בקונגרס לפחות על רוחן של הסמכויות, אם לא על פרטיהן הסודיים.

לדעת גרינהאוס, זה בהחלט משהו שצריך לדאוג לגביו – אך רוחו של תיק גור-בוש היא שרודפת אותה במיוחד. מבין השופטים כיום בעליון, שלושה בלבד כיהנו ב-2000: קלרנס תומס, רות בדר-גינזבורג וסטיבן ברייר. כל ששת האחרים היו בוגרים לפני 20 שנה, ובוודאי יש להם זכרונות. אך האם יש להם גם סיוטים?