איש אינו מרוויח כסף כאשר מנהלי השקעות מרמים את לקוחותיהם, כפי שעשה ברני מיידוף במשך עשרות שנים במרמת הפונזי שלו שנחשפה ב-2008. אבל כאשר המרמה נחשפת, זקוקים המאסדרים ובתי המשפט לכלים שיאפשרו להשיג מידה כלשהי של צדק. בהקשר של מרמת פונזי, משמעות הדברים היא לתת לנפגעים אפשרות שווה להשיב לעצמם את כספם – מסביר ניר קייסר, בעל טור באתר בלומברג.

בשבוע שעבר פסק בית המשפט הפדרלי לערעורים, כי מי שהרוויחו מהתרמית של מיידוף – חייבים להחזיר את רווחיהם כדי שהקורבנות יוכלו לקבל בחזרה לפחות חלק מכספם. פסק הדין של שלושת השופטים מבוסס כמובן על החוק ולא על שיקולי הגינות, אך במקרה זה התוצאה המשפטית היא גם ההוגנת.

לכאורה, יש מן האכזריות בנטילת כסף ממשקיעים שעל פניו לא היו מודעים לתרמית. אבל החלופה – לאפשר להם לשמור את הכסף על חשבון מי שלבטח היו קורבן להונאה – גרועה יותר. זכרו שבהונאת פונזי נעשה שימוש בכספם של המשקיעים החדשים כדי לשלם לוותיקים, כך שהרווח המשולם לאחד הוא גניבה מן האחר. חוץ מזה, גורלם של המשקיעים בפונזי הוא בעיקרו שרירותי: המועד בו נכנסו הוא הקובע מה יקרה לכספם. לכן, המדיניות ההוגנת כלפי כולם היא שהם יקבלו כמה שניתן – אבל לא יותר מזה.

יש יוצא מן הכלל אחד וחשוב, טוען קייסר: למשקיעים מגיע לקבל את כספם בערך ריאלי, צמוד לאינפלציה. הפגיעה בקורבנות פונזי תלויה לא רק בסכום שהשקיעו אלא גם במשך הזמן. מיידוף העיד שהחל את ההונאה ב-1991, אם כי רואה חשבון שעבד אצלו מ-1975 טוען שהיא התנהלה בכל התקופה הזכורה לו. ברור שדולר של 1970 שווה הרבה יותר מאשר דולר שהושקע אחרי עשרות שנים, והצמדה לאינפלציה היא כלי הכרחי להשבה הוגנת.

ההונאה של מיידוף מוערכת ב-65 מיליארד דולר, ובהצמדה – 120 מיליארד דולר. אם יאותרו 40 מיליארד דולר, מגיע לכל משקיע שליש מכספו. מתן גושפנקה חוקית להסדר שכזה נושאת עימה מספר יתרונות. היא מעניקה למשקיעים יותר ביטחון בכך שכולם מקבלים חלק שווה. היא מאפשרת למאסדרים ולבתי המשפט להחיל אותה בכל המקרים. ומאחר שהתוצאה ידועה מראש, ניתן לקצר את אין-ספור ההליכים.

בה בעת, הכללים צריכים להיות מספיק גמישים כדי להתמודד עם הייחודיות של כל מקרה. למשל: ייתכן שחלק מן המשקיעים צריכים את הכסף מוקדם יותר מאשר אחרים, כגון קרנות צדקה או פנסיונרים שאיבדו את נכסיהם בשל ההונאה. מקבלי ההחלטות צריכים להיות מסוגלים להפנות תשלומים ליעדים הדחופים ביותר, בעוד הם ממשיכים בפעולות לאתר כספים נוספים.

קייסר מדגיש, כי מפתה לראות הונאות פונזי ותרמיות נוספות כמשהו שקורה רק לאנשים אחרים, אך למעשה כל אחד עלול ליפול בפח שכזה; בין קורבנותיו של מיידוף היו משקיעים מתוחכמים. לכן, לכל אחד צריך להיות עניין בשאלה כיצד תרמיות כאלו מתחוללות. ועדיין, קל יותר לאתר הונאות פונזי מאשר הונאות אחרות. מיידוף הבטיח ללקוחותיו תשואה כמו של מניות עם ביטחון של כסף במזומן. כאשר נתקלים בהבטחה בלתי אפשרית כזאת, הדבר הטוב ביותר הוא לדחות אותה.