קלמן ליבסקינד, פישלת בגדול

במאמרו של קלמן ליבסקינד: "איננו יכול עוד", (מעריב, יום ו', 18.9.2020), שוגה ליבסקינד ארבע שגיאות קשות:

א. מרחב הטיפול של נתניהו איננו רק נושאי הפנים. בנושאי החוץ הישגיו מצויינים והפוטנציאל הגלום בהם לעתיד הלא רחוק, גדול ומשמעותי עוד יותר.
ב. בתחום הביטחון, מהלכיו שקולים ומדודים וממשיכים להיות כאלה גם כיום. המבחן הגדול הוא אירן; כאן ניסיונו ויכולותיו מול האתגרים העומדים לפני ישראל, דווקא אם טראמפ לא יבחר לקדנציה שניה, הם עצומים. הכרתו של נתניהו את ארה"ב, את המנטליות האמריקנית ודרכי הניווט האפקטיביות בנבכי הפוליטיקה במדינת מפתח זו, הם נכס שאסור לוותר עליו.
ג. השתוללות השמאל בישראל שנובעת מרצונו לעצב תודעה של אנרכיה פנימית כמנוף לפגיעה בנתניהו ודחיפה להחלפתו, הם הנימוק הטוב והחשוב ביותר שלא ללכת בדרך זו, אם איננו רוצים לחזור לימי מפא"י העליזים. בחיים הדמוקרטיים שלנו, אסור להתיר תקדים שבו מחליפים שלטון באמצעות שיטות מאפיונריות, או קובעים נורמות חוקתיות באמצעות שלטון הרחוב.
ד. קלמן נכנע למצב רוח, דבר שאינו שכיח אצלו. ברור שמה שהוביל אותו לעמדתו, כפי שהוא עצמו מסביר במאמר, הוא מצב ענייני הפנים. כאן ראוי לשאול את השאלה אם כניעה זו היא תוצאה של חולשה-רגעית, עיוורון רגעי בקריאת מציאות מורכבת ומתעתעת או שינוי עמדות בסיסי.

בנושאי הפנים, לכאורה, אנו מתמודדים בשלוש חזיתות מרכזיות לא שגרתיות:
המשבר הפוליטי - העדר משילות וממשלה ומחלוקת יסודית בשאלות חוקתיות הקשורות למערכות היחסים בין זרועות הממשל המרכזיות בישראל כדמוקרטיה יהודית ; בראש וראשונה עומדת שאלת הבכורה בין הרשויות ומקור הסמכות שלהן לבצע את תפקידיהן; במילים אחרות: מי מנהל את המדינה - הריבון או מי שמינה עצמו לשמור עליו?

איום מגיפת הקורונה - מתגלגל עתה לסגר שני, קשה וממושך מקודמו. הוא בראש וראשונה תוצאה של התנהלות שערורייתית של חלקים נרחבים בציבור הישראלי, כל מגזר וסיבותיו "המוצדקות", לדעתו. כל מגזר, שהפר ברגל גסה ובריש גלי את הנחיות משרד הבריאות לגבי הישמרות אישית וקבוצתית מאיום ההדבקה של הקורונה, שותף ליצירת הכורח בסגר השני. יכולתו של נתניהו להתעלות מעל לאינטרסים הקטנוניים של מפירי הסגרים החלקיים והפופוליזם המתלווה אליהם וללכת במלוא יכולותיו והשפעתו לסגר מלא וחמור, היא לפי שעה הגורם היחיד העומד בינינו לבין קטסטרופה אפידמיולוגית לאומית. איום מגיפת הקורונה הוא איום מיובא. מולו דרך ההתמודדות היא בלימת היבוא, הימנעות מהפצת המחלה, וטיפול רפואי. שימוש בתירוצים קלושים וגחמתיים, להצדקת אי-ציות להוראות הממשלה, מעיד על אנוכיות, אגוצנטריות והרפתקנות, וגרוע מכל - על דווקאיזם חסר אחריות, להכעיס. רבים בציבור נשמעו להוראות וקיימו אותן ככתבן וכלשונן, אולם מגיפת הקורונה מתנהלת על-פי חוקיה ולא לפי גחמות הציבור המפונק שלנו - חוק פרטו שולט גם בה וקובע שדי בכך שכ-20% מהציבור הופכים למדביקי-על, בכדי שהסיכוי לעצור את המגיפה יצטמצם לרמה שתחייב סגר מלא וממושך. שכן ללא חיסון או תרופת-נגד, אין דרך אחרת להיאבק בה. המשבר הכלכלי המתלווה למגיפה הוא תולדה של קצב התפשטותה ועל הסיבות לכך כבר עמדנו לעיל. ככל
שימשיך הציבור להרדים את עצמו ולתעתע בשכל הישר, יהיה המחיר הכלכלי גדול וקשה יותר.

עם זאת, זו איננה הקטסטרופה האמיתית; הקטסטרופה האמיתית היא 100 מתים או יותר ליום! ואלפי נכי-קורונה שכביכול החלימו. במשק צומח שהיקפו למעלה מטריליון ₪, נזק של עשרות מיליארדי ₪ איננו קטסטרופה. ידרשו 3 - 4 שנות צמיחה בכדי להתגבר על רובו ובהוויה המזרח תיכונית החדשה, זו איננה
משימה בלתי אפשרית, אם יתעשת הציבור.

אי-יעילות ממשל הפנים בישראל - הממשל האזרחי בישראל לוקה במחלות רבות ומעולם לא הגיע לאיכות וליעילות המקובלים במדינות OECD. ישראל נכנסה למשבר הקורונה בהפתעה, כשאינה מצויידת באף אחת מהמערכות הדרושות לניהול רפואי ולאומי-כולל ואפקטיבי של משבר אפידמי מסוג זה. "בריחה" מעיסוק בנושאי הפנים מעבר למינימום ההכרחי, היא תכונה טיפוסית לנתניהו. עם זאת, כאשר היה שר האוצר בממשלת שרון, עשה עבודה גדולה, קשה, מורכבת ומוצלחת בתחום חילוצה של ישראל מהמשבר הכללי של אותה תקופה. בהיותו ראש ממשלה לאחר מכן, קיבל החלטות עקרוניות, כלכליות ולאומיות משמעותיות רבות, למשל: בנושאי הגז, פיתוח התשתיות, הפיכת אריאל לאוניברסיטה, המאבק בהסתננות מאפריקה, פיתוח הדרום, חוק הלאום ועוד.

משפטו של נתניהו, שבו בין היתר תולה ליבסקינד את הסבריו להצעתו המוזרה, מתנהל כבר כמעט שלוש שנים. תחילה כחקירות ובקרוב יתחיל להתנהל בפועל בפני בית המשפט. אני מעריך על סמך ניסיון העבר וההדים המגיעים ממערך ההכנות למשפט, שצפויות במהלכו הפתעות רבות, שישפיעו גם על אופן התקדמותו וגם על סדרי ניהולו. כאשר בוחנים את כלל הנימוקים שמעלה ליבסקינד, יש רק שני שינויים יוצאי דופן ביחס ל"סדר היום הרגיל" של נתניהו בשנים האחרונות: טיפול בהסכמי השלום במרחב המזרח תיכוני והפן הרפואי של משבר הקורונה. נתניהו אינו נעשה צעיר יותר, אולם בריאותו תקינה ויכולותיו הקוגניטיביות מצויינות. לכן, אין סיבה לחשוב שלא ישכיל לנהל את הנושאים הללו גם הלאה, במיוחד כאשר לצורך הניהול הרפואי, יעמדו לרשותו בעוד שבועות מספר: מערכת-עזר ממוחשבת לקטיעת שרשרות ההדבקה שמופעלת ע"י פיקוד העורף, תגבור התשתיות והצוותים בבתי החולים לטיפול במגיפה תוך שימור היכולות בנושאים אחרים תשתית משופרת וניסיון מצטבר. בתחום ההסכמים הבינלאומיים, יתפנה בקרוב ר' המוסד, שהיה עוזרו הראשי בקידומם בשנים האחרונות. אם גם נופתע בחודשים הקרובים ע"י השלמת פיתוח חיסון לקורונה (אולי אפילו בישראל), ישתנה כמובן המצב גם בתחום זה באופן ניכר.

בתנאים אלה אינני רואה שום סיבה מוצדקת לכך שיפרוש, אלא אם הוא עצמו יטיל ספק ביכולתו לעמוד בנטלים אלה ובמקביל להגן בבית המשפט על חפותו. נתניהו יכול לספק מה שיבטיח אם הבטחותיו לא תהיינה לצרכי מאבקי-סרק פוליטיים או מלחמת התשה נגדו ונגד גוש הימין. ליכוד הציבור איננו מטרה אלא מציאות רצויה. הוא לא ניתן כלל להשגה אם לא יהיה רצון זהה לשני הצדדים - תומכי נתניהו ומתנגדיו גם יחד. למשל, במצב הקיים פירוש אמירה זו הוא כניעה טוטאלית של הימין לגחמות השמאל - לא בא בחשבון!

יתר-על כן, המו"מ לשלום חייב להסתיים בצרופה של ערב הסעודית לקבוצת המדינות המהוות כיום את הגרעין למערך אזורי פרו-אמריקני. מערך זה יהיה תלוי בתמיכה אמריקנית וברציפות מדינית בתפיסת העולם ובאסטרטגיה המובילה את גיבושו. הישארות טראמפ בבית הלבן, היא בונוס עצום כשבראש הפרטנרית העיקרית של ארה"ב למהלך כולו, עומד מי שהגה את האסטרטגיה הבסיסית. יתר-על-כן, משוכנע אני שלא כל מרכיביה של התוכנית נחשפו כבר לידיעת הציבור ואפשר שההשתוללות הפוליטית של השמאל נובעת לצד השנאה החולנית והעיוורת לנתניהו גם מחשש זה.

גם בנושאי הפנים, הייתי מעדיף לראות את נתניהו בראש גוש הימין לפחות עוד קדנציה. לפי שעה אינני רואה בגוש זה מחליף טוב יותר. בקדנציה הבאה של הכנסת תתנהל מערכה כבדה מאוד על צביונה של דמוקרטיה ישראלית במדינת הלאום היהודי. הימין חייב להיות מובל ע"י מנהיג שמאמין בישראל יהודית ודמוקרטית נורמלית וגם יודע להגיע לשם מבלי להרוס את כל ההישגים שבשלבי התהוות קודמים, דוגמת חוק הלאום וחוק השבות. חשוב מאוד שכמה דמויות מזיקות יורחקו מהפוליטיקה הישראלית ע"י מי שמסוגל לחולל זאת וחשוב לא פחות, שגיבוש הימין יעוצב, יחוזק וישוריין תוך כדי מימוש תהליכים אלה.
בנקודה חשובה אחת מעלה ליבסקינד טיעון כבד משקל: "...נתניהו מודל 2020, לא מקדם דבר וחצי דבר מתפיסת העולם של המחנה הלאומי. פשוט כלום". על פניו נראה טיעון זה כ"מחזיק מים", אבל רק על פניו. שכן, תוכנית טראמפ אינה מחייבת הקמת מדינה פלשתינית, רק מאפשרת אותה בתנאי שהפלשתינים יוותרו על מרבית חלומות הסרק שלהם ואופציה זו עומדת בעינה רק לזמן קצוב. ישראל קיבלה במסגרת התוכנית 30% משטחי איו"ש עוד לפני שהחל הדיון על הסדר (בעבר היה עליה לוותר על הכל לרבות ירושלים, עוד בטרם החל המו"מ). ישראל מקבלת שינוי מהותי במערכת היחסים עם העולם הערבי בכך שנחתמים עימה חוזי שלום, ללא תנאים מוקדמים. אפילו מצריים וירדן, שתיים ממדינות העימות בעבר, שמנהלות עם ישראל שלום קר כבר עשרות שנים, "משלימות" עם ההסכמים החדשים, ומבינות שזהו המודל אליו יצטרכו לחתור בעתיד. תקדים זה חשוב ביותר. בינתיים אנו שומעים שגם בסוריה וגם בלבנון, מתחוללת רעידה תת-קרקעית, שעיקרה חשיבה מחודשת על אפשרות יחסיהם עם ישראל, בכללי משחק חדשים וכתחליף משופר ליחסיהן עם אירן והטרור המסונף לה. הוא הדין גם במספר מדינות חשובות באפריקה. נתניהו, כפי שכבר הוסבר לעיל נוקט גישה המתקדמת מהפריפריה החיצונית אל המעגלים הפנימיים - הקטנת מספר האויבים המוצהרים הרחוקים יותר, כבסיס לשינוי גישתם של האויבים המוצהרים הקרובים יותר. ירושלים היא בירת ישראל, ולעולם לא תחולק עוד. אם לא נשגה בהתנהלותנו בשאלת הריבונות בהר-הבית היקפה ומשמעותה, יהיה המצב הקיים בו עתה למצב של קבע בלתי-מעורער.

בשאלת ההגשמה של האידאולוגיה הימנית בנושאי חוץ וביטחון התמונה ברורה ובנושאי פנים היא הולכת ומתבהרת. כשיקים גוש הימין פעם נוספת ממשלה יציבה ובעלת רוב בכנסת, ניתן יהיה להתקדם מעשית גם בשאלות החוקתיות והאירגוניות ברוח הציונית וגם בשינוי מערכת היחסים עם המיעוט הערבי בישראל ובמיוחד הבדואים. בנושאי הפנים במיוחד, גוש הימין איננו יכול להיות צופה פסיבי במעשי נתניהו; עליו להיות גורם תומך, מדרבן, מסייע ומשפיע שחייב להגביר את תמיכתו באמצעות מעורבות פעילה. בנושאי פנים, נתניהו לא יביא הישגים, אם לא ידַחֵף חזק ובאופן מתמיד להתקדם במסלול המשולב חוץ-פנים; וזו בוודאי איננה סיבה להחליפו.