שיחה עם פרשני פרשת "וזאת הברכה" (ב')

הגענו לספר דברים פרקים ל"ג-ל"ד, לפרשת "זאת הברכה". הגענו לסופה של התורה, ליומו האחרון של משה "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבוֹת מוֹאָב אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרִיחוֹ... וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה" (דברים ל"ד, א'-ה'). הגענו ליומו האחרון של מנהיג, שחילץ עם מתהום ארבע מאות שנות עבדות בארץ זרה והביאו אל מפתן חיי החרות.

למעשה הגענו לאפילוג של הטקסט, שזכה לשם חמישה חומשי תורה, אפילוג של טקסט מכונן ומעצב עולם. סיום הקריאה של חמישה מוחשי תורה נחוג בשמחה גדולה שמחה לתורה. בניגוד לכל פרשות השבוע, אותן אנחנו קוראים ביום שבת, את פרשת "וזאת הברכה" אנחנו קוראים ביום בו אנחנו חוגגים את יום שמחת תורה בתום ימי חג הסוכות.

להוציא המקרה המצער שפקד אותנו השנה, את פרשת השבוע, פרשת "וזאת הברכה", אנחנו קוראים תמיד בסיומו של חג, בו מקודש מנהג יפה של הכנסת אורחים, או בארמית אושפזין. המנהג מקורו במאה ה-16 בבית מדרשו של האר"י, כשהדגש הוא על הזמנת אורחים מכובדים. דווקא מתוך הערכה וכבוד רב שיש לי למנהג האושפזין, אני מייחל, שהדגש בהזמנת האורחים לא יתבסס כנהוג על הזמנת המכובדים, אלא יתבסס במיוחד ובהעדפה יתר רבה על הזמנת השונים והמדדים בשוליים של החברה.

אבקש לנצל הזדמנות ובדיון על פרשה זו להביע הסתייגות שלי, הסתייגות של אני הקטן, מקביעות של ענקי רוח במסורת ישראל. אקווה, שלא יראו זו כיהירות או התנשאות, אלא יקבלו את דברי כהבעת דעה שונה מזו המקובלת על גדולי תורה, שאני רוחש הערכה רבה על תרומתם לאוצרות הרוח של ארון הספרים היהודי.

בפרק ל"ד מפסוק ה' עד י"ב יש לנו את תיאור מותו של משה - "וַיָּמָת מֹשֶׁה... וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ... וַיִּבְכּוּ בְּנֵי יִשְׁרָאֵל... וְלֹא קָם-נָבִיא עוֹד בְּיִשְׁרָאֵל כְּמֹשֶׁה ...". הרמב"ם פסק כי כל התורה נכתבה אך ורק על-ידי משה. וכשנשאלת השאלה כיצד ייתכן שמשה יכתוב בספר דברי פרק ל"ד על מותו, קובע הרמב"ם - "כי הכל תורה היא, ומשה מפי התורה אמרם וכתבם".

אודה, שאני חש מצוקה קשה בתעוזה שלי לשלול קביעה של הרמב"ם וגם הנחה, שנוסחה עוד קודם לכן במשנה במחלוקת בין תנאים, לפיה משה הוא זה שכתב את שמונת הפסוקים האחרונים המתארים את מותו בשומעו על המוות הצפוי לו, כי הרי לא קם עוד נביא כמשה, "אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל-פָּנִים" (שם, פס' י'). אני מוכן להתפשר עם ההנחה, שתלמידו של משה, יהושוע בן נון, הוא זה שכתב את שמונת הפסוקים האחרונים בפרק ל"ד בספר "דברים". הנחה שיש לה ביטוי נרחב גם במחלוקות בין תנאים במשנה וגם בין אמוראים בתלמוד.

הייתי בבית הכנסת של חב"ד בניו-יורק לפני שנים רבות ואף שמעתי את הדרשה של הרבי מלובאוויטש, שראה בשמונת הפסוקים האחרונים בפרשה ו"זאת הברכה", המתארים את מות משה, כפסוקים שנכתבו רק על-ידי משה בידיו, כי זו העוצמה שביקש משה להעביר ברגעיו האחרונים.

אני מתקשה לקבל בנושא זה את הלוגיקה של הרמב"ם ואת המדרש של גדול חב"ד, המייחסים ליצור אנוש, יהיה זה משה אדון הנביאים, את היכולת לכתוב בפירוט כה רב על מותו ועל שלל התרחשויות ביום מותו. אין בהסתייגות זו הבעה של זלזול בעולמם ההגותי והרעיוני של ענקי רוח אלו, שכל אחד בתחומו העשיר את ארון הספרים היהודי בעולם ערכים מוסרי, שאנחנו גאים בו.

הכתרתי רשימה זו בשם "שיחה עם...", למרות שהרשימה כולה התבססה על מונולוג מתוך רצון לשוות לה אופי של דיאלוג - שיחה.