צבא ופוליטיקה

פֶדָלֶה - תא"ל אהרן פלד - הלך לעולמו באמצע אוקטובר, והותיר אחריו סיפורים מדהימים על קצין שריון, שידע להנהיג גם במצבי חירום. לא אספידו כאן, אלא אציין בהערכה רבה את פועלו.

הדבר הבולט, בעיניי, בקריירה הארוכה של פדלה אירע באמצע שנת 1973. כמח"ט שריון 188 ברק, אמר לקציניו, "אני מעדיף שנעשה מאה פעמים קיביה [פעולת תגמול שנויה במחלוקת בגלל ריבוי הרוגים אזרחיים בכפר - מבצע "שושנה", 14 באוקטובר 1953], ושלא נמצא את עצמנו ולו פעם אחת בלבד בסיטואציה הפוכה". דברי המח"ט לא מצאו חן בעיני קצין יפה-נפש מאחד מקיבוצי הקיבוץ הארצי, שהתלונן בפני הקומיסארים של מפ"ם, שהעבירו את אמירתו "החמורה" של פדלה הלאה. באחד ביולי 1973 הודח פדלה מתפקידו, ונשלח לפקד על חטיבה ממוכנת במילואים 11 יפתח. את מקומו, כמח"ט 188, תפס אל"ם יצחק בן-שוהם, שנפל שלושה חודשים אחר כך, במלחמת יום הכיפורים, בראש אנשיו בבלימת הסורים בגולן.

אומרים, שלו פיקד פדלה על חטיבה 188, הדברים היו מתגלגלים אחרת לגמרי, אך זו רק ספקולציה. חטיבה ממוכנת 11 בלמה במלחמה עם חטיבה ממוכנת במילואים 204 אגרוף ורומח את הכוחות המצריים בגזרת בלוזה וצפון קו התעלה, ולאחר מכן חצתה את התעלה מערבה, למרות שהיו ברשותה טנקים שרמן מיושנים.

הדחת פדלה על לא-עוול בפיו מלמדת על כוחם הגדול של הקיבוצים, גם במובן הפוליטי, ביחסם לצבאנו, עד למהפך 1977 (שכנראה, הקומיסארים שלהם מתגעגעים לשקמו). פדלה הודח בגלל קצין צדקן, שקיבל חינוך גרוע, ולא היה מוכן לשמוע את האמת, כי תפקידו של הצבא להגן על אוכלוסיית המדינה.

ראוי להזכיר, כי הקיבוץ הארצי לא שבע נחת מפעולות התגמול של יחידה 101 ושל גדוד 890. אחרי פעולת קיביה הורה לבני הקיבוצים, שהשתתפו בפעולות התגמול לעזוב את יחידתם. למיטב ידיעתי, אף חייל לא מילא את ההוראה, אך היא רשומה לדראון עולם על שמו של הקיבוץ הארצי.

תקוות צנועות

אם אין תקווה, אמר לי פעם אבי המנוח, אין עתיד, וממילא אין הווה. על השאלה אילו תקוות לא ענה, והציע לי לבדוק בעצמי.

שאול נגר, ידידי, מציע בשירו, תִּקְווֹת צְנוּעוֹת, רשימה צנועה של תקוות:

"אֲוִיר נָקִי מִן הַהֶכְרֵחַ,

מֵי מַעְיָן לְכָל אֶזְרָח,

גַּם אֲוִירָה שֶׁנְּעִימָה

וַאֲרוּחָה שֶׁטְּעִימָה. //

מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְלַגּוּף,

חַיִּים נוֹחִים לְלֹא סִגּוּף,

פִּנּוּי אַשְׁפָּה מִן הַבָּתִּים

וְאַף קְצָת נַחַת לְעִתִּים. //

וְעוֹד רָצוּי - מִמְשָׁל נָקִי -

כָּל שֶׁנִּסְרַח - מִיָּד מֵקִיא.

וְאִם יַגִּיעַ זֶה הַיּוֹם -

אֲזַי יֻגְשַׁם פֹּה הַחֲלוֹם". //

פוטש

אם לא תהיו תלויים זה בזה - תהיו תלויים זה לצד זה, לימדונו בטירונות, וגיחכנו. עכשיו, בעיצומו של הגל השני ולפני הגל השלישי בתחלואה במגיפת קורונה, קיבלתי סוף-סוף את ההוכחה לצדקת מפקדיי בטירונות, לפני כמה וכמה עשורים.

לדעתי, החברה הישראלית התגלתה במלוא כיעורה בהתמודדותה עם המגיפה. ראשית, היא התפצלה למחנות ולתת-מחנות, ששיסו אלה באלה במערכת הבריאות ובממשלה במקום להתאחד, ולייצר חזית אחידה נגד הנגיף. שנית, אי-ציות לחוק (אי-לגאליזם, בהגדרת פרופ' אהוד שפרינצק המנוח) הנו עמוק ויסודי, לא רק בחברות "גלותיות" לכאורה, אלא, בעיקר, בקרב ילידי הארץ, שמצפצפים על החוק בריש גלי בכל אתר ובכל זמן.

"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה", כתוב בספר שופטים כ"א, פסוק כ"ה. בתרגום קל - כשיש אנארכיה, כל אחד מתפרע, ועושה ככל העולה על רוחו. אנארכיה היא מטרת המתפרעים מול מעון ראש הממשלה ובצמתים - במסגרת הפוטש, שמניעים שופטי בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטות המדינה, קצינים בכירים במיל' ועוד גורמים חתרניים, שמעוניינים, כמובן, למען הדמוקרטיה, לבטל את הכרעת הבוחר. התוצאה הישירה של האנארכיה המתפתחת הנה אי-ציות לחוק ולתקנות - לא רק בהפגנות לא-חוקיות, בהעלבת שוטרים ובהפרעה למילוי תפקידם, אלא גם באי-ציות לתקנות הקורונה.

השבוע נאלצתי להגיע לסניף קופת-החולים שלי, ובכניסה אליו הזדקרה לנגד עיניי דבקית (סטיקר) טרייה, שמכחישה את העובדה, שאנחנו מתמודדים עם מגיפה: "אין מגיפה בכוח/יש רק שטיפת מוח". הדבקית מבטאת דעת רבים, שסבורים, כי המגיפה אינה קיימת, והיא אך ורק טפלול (מניפולציה) ממשלתי (או, חמור מזה - טפלול של ראש הממשלה עצמו). לנוכח עמדות כאלו, קשה לבנות חומה נגד המגיפה; והן מופצות במקומותינו כבר יותר משנה.

בנוסף, מתחזקת המגמה לייצא את האווירה החמוצה של העליתות לשעבר, שאינן מוכנות להרפות מקרני המזבח. מתרבות הפגנות של יורדים (סליחה - יעני, ישראלים בחו"ל ... שיהיה) נגד ראש הממשלה והפניות לממשלות זרות לפעול נגד ממשלת ישראל בכלל ונגד נתניהו אישית. הגדילו לעשות שמאלנים ישראלים, שכנראה, פנו לוועדת פרס נובל לשלום, וביקשו להסיר את מועמדות נתניהו לפרס על הישגיו לנורמליזציה של יחסינו עם מדינות ערביות. והם צודקים! איזה מין שלום הוא זה, שאינו פוגע ביהודים, אינו מסגיר שטחי מולדת לידי מחבלים, אינו הורס בתי יהודים, ואינו מגרשם מאדמותיהם?! אין זה שלום אמת, אלא עוד בלוף של נתניהו, רבותיי.

את פנייתם הגדירה סמדר הילה שמואלי, שהוצבה במקום ה-15 ברשימת המחנה הדמוקרטי בבחירות לכנסת ה-22, כהזיה. כתבה שמואלי, שראתה את פנייתם ברשתות חברתיות: "אם נכון הדבר, זהו אחד התהומות השפלים ביותר של מחנה השמאל. אני מאושרת שאיני חלק מכם עוד". שמואלי הייתה פעילה חברתית שמאלנית - עד שחצתה את הקווים, וזנחה את חבריה להעלות גירה בחיקו החמים של השמאל ההזוי.

אִכלו כחול-לבן

כל אימת שאני במרכול, או אצל הירקן שלי, אני נזכר בגעגועים בפירות ובירקות, שפגשתי במרכולים בארצות-הברית, ועל כל אחד מהם סימון ברור של שמו, של זנו ושל יצרנו. לפעמים אני נתקל בסימונים הללו על פירות, שיובאו (בעיקר, תפוחי-עץ) מארצות-הברית, ותמה למה אין סימון כזה אצלנו, בעיקר, לנוכח ייבוא של פירות ושל ירקות מטורקיה, מירדן, מהרשות הטרור הפלשתינית, מעזה וממדינות אירופה. ומשום-מה אני משוכנע, שרמת הפיקוח על מוצרים חקלאיים, שאינם ממערב אירופה, או מארצות-הברית, נופלת בהרבה מהנהוג אצלנו; וזו בעיה בריאותית חמורה. כך, טוענים, כי רשתות שיווק מערבבות תוצרת ישראלית עם תוצרת מיובאת, ואין לצרכן דרך לדעת מה מקור הירקות והפירות.

החוק הישראלי קובע, שתוצרת חקלאית, שאינה ארוזה מראש (נמכרת בתפזורת), אינה מחייבת את היבואן, את היצרן, או את המשווק, למסור לצרכנים מידע על-אודות ארץ המקור של התוצרת. את זה מנסים כעת לשנות ביוזמה של מרכז המועצות האזוריות של התאחדות האיכרים ושל ארגון "השומר החדש". אם תתקבל הצעת החוק שיזמו, יחויבו רשתות השיווק לסמן על חשבונן את התוצרת; וזה יגדיל את מחירה לצרכן. היוזמים טוענים, שסקרים העלו, כי מרבית הציבור הישראלי מוכן לשלם יותר, ובתנאי, שיקבל תוצרת כחול-לבן. אני מאלה, שמעדיפים קנייה עם שיקול-דעת ערכי.

חולשה ורפיסות

ישראל נכנעה לרשות הטרור מרמאללה, וממשיכה להעביר כספים למחבלים הכלואים בישראל. כך דיווחה התקשורת הפלשתינית. כלומר, היא מעבירה למחבלים שכר על ביצוע פעולות טרור.

הכספים, מסבירה אילת כהנא ב'מקור ראשון', מועברים לחשבונות הקנטינה של המחבלים, ו"הצטמצמו ואף נמנעו ממחבלים כחלק ממגבלות כוללות עליהן הוחלט בשנה שעברה בתקופתו של השר הקודם לביטחון פנים, גלעד ארדן".

בחודש יולי עודכן נוהל, שנקבע בשנת 2000, כי הסכום המרבי, שיכול מחבל כלוא לקבל לחשבון הקנטינה שלו, הוא 1,200 שקל, כששליש מהם נותנת רשות הטרור. בזמן כהונת נפתלי בנט כשר הביטחון, נעשו מאמצים למנוע את העברת כספי הטרור למחבלים. באחרונה, בעקבות לחץ ואיומי האסירים לשבות רעב, חודשה העברתם, כך דיווחה רשת הטלוויזיה הפלשתינית. זאת, למרות שההעברות הללו אסורות לפי חוקי מדינת ישראל.

דמי הקנטינות הנם עוד דוגמה לסדרת כניעות ישראליות מול המחבלים האסורים, כולל הימנעות בני גנץ, שר הביטחון, להחיל ביהודה ובשומרון את סעיפי החוק, שמחייבים לקזז מהתשלומים, שמעבירה ישראל לרשות הטרור, את תשלומיה למחבלים, ושירות בתי-הסוהר, שכפוף למשרד לביטחון פנים, מפר בריש גלי את חוק המאבק בטרור.

סא"ל (במיל') עו"ד מוריס הירש, לשעבר ראש התביעה הצבאית באזור יהודה ושומרון, והיום ראש המחלקה המשפטית של מכון 'מבט לתקשורת פלשתינית', אומר, "הכניעה המתמשכת לטרור אינה תורמת דבר למניעת מעשי טרור, אלא משדרת חולשה ורפיסות, ומעודדת טרור".

אמיר אוחנה, השר לביטחון פנים, מכחיש את הדיווח בתקשורת הפלשתינית, ומוסיף, "הרצון של מקורות פלשתינים לייצר לעצמם תמונת ניצחון, שאין לה אחיזה במציאות, מובן לאור מדיניות השר להחמיר בכל הנוגע לאסירים ביטחוניים. העובדה היא, שתנאיהם של האסירים הביטחוניים נמצאים בנקודה הכי נמוכה בה היו אי-פעם".