קבעתי, החלטתי, הורתי, הנחיתי

כשילד קטן אומר, בביטחון מופרז עד כדי גיחוך, 'אני קובע, אני מחליט, אני אני, אני, האדם הסביר היה מניד ראשו, מחייך במבוכה, מלטף ראשו של הילד וממשיך הלאה. תופעה חדשה משתלטת על השיח הציבורי. אנשים רציניים, בעלי תפקידים בכירים, מי שכבר מזמן אינם ילדים, אימצו שיח אני הנחתי, הוריתי, קבעתי, הובלתי, הנהגתי, בקול סמכותי ודיקציה של גנרל.

מה גורם לאנשים רציניים כמו בנימין נתניהו ובני גנץ לדבר בשפה החדשה הזו? האם סבורים הם כי לקיחת קרדיט מראש, מועיל לרזומה, מקבע תודעה, יוצר מצג הנדמה לאמת? האם אימוץ השיח החדש נובע מחוסר ביטחון, מחולשה, מחוסר אמון מוחלט של חלק מהציבור, הנדוס תודעה ויחסי ציבור של עזות ויהירות? הסגנון בשיח החדש מתפשט כאש בשדה קוצים. שרים הולכים, או שמא צועדים, בעיניים עצומות לרווחה לעבר השיח החדש. שרים המכהנים במשרדם פרק זמן קצר יותר מהתעטשות בימי קורונה, מדברים על השינויים, התמורות שחוללו במשרדם, על ההישגים המרשימים, על היכולות הווירטואוזיות של גיבורי על במרד בראשותם בו הם מנחים, מורים, קובעים. זה מדבק וכבר קורה לשר החוץ גבי אשכנזי, לשר ישראל כ"ץ, כל אחד בתחום משרדו. זה הציל את מדינת ישראל מבידוד בינלאומי וטווה קשרים שהובילו להסכמי השלום וזה הציל את הכלכלה הישראלית והכין תקציב שיציל את המשק.

הסגנון המתנשא, היהיר, התלוש, הוא מראה למציאות המתהווה לנגד עיננו. לא עשית, פרסמת - עשית. המרדף הבלתי פוסק אחרי הקרדיט, הכבוד, קרבות הבוץ בין הפוליטיקאים מי היה הראשון לזהות, מי הנחה, מי הורה, מי קובע. תרבות "הרץ ראשון לספר לחברה" במציאות הנוכחית היא לא עוד מימד סאטירי כי אם מימד קומי טראגי. מרוץ ההזיה הפוליטי של מי היה הראשון לזהות הפך ממשל ושנינה למציאות מקובלת וטבעית. הצבת האדם במרכז ולא הצבת הרעיון, האידאה, החזון, התוכניות, היא רעה חולה אשר קונה לה שביתה במחוזותינו.

כשראש הממשלה ושר הביטחון שלו מספרים לציבור שני סיפורים שונים בתכלית, ברי לכל שאחד מהם אינו דובר אמת. כששר החוץ אשר לא היה בסוד התהליכים המדיניים מניבי הפרות בזירה הערבית ישראלית, מנסה לנכס למשרדו בו הוא עומד מספר חודשים את ההישגים ההיסטוריים, משהו רע ללא ספק מתרחש.

הניחו לקבעתי, להנחתי, להורתי, עבדו למען הציבור בלי להיות חטפני קרדיטים, שואבי סיפורים שהיו או לא היו. היו שליחי ציבור למי שבחר בכם, מדינת ישראל משוועת לתוצאות, לא למאבקי כוח מיותרים אשר בעצם היותם הינם מקבעים את תרבות הכלום העטוף בצלופן של שום דבר.