סיפורו של בית ספר ביל"ו בתל אביב

אי אפשר לספר על תולדות בית ספר ביל"ו מבלי להזכיר את מיסדו ומנהלו הראשון חיים מישורי (מישורובסקי). מישורי כונה ובצדק "האבא של בילו". הוא שייסד אותו, ניהל אותו במשך שנים ועיצב את דמותו וצביונו המיוחד. גם לאחר שפרש בשנות ה-50 לגמלאות מתפקיד מנהל בית הספר המשיך מישורי ללוות את בית הספר כמעט עד יומו האחרון.

חיים מישורי (מישורובסקי) נולד ב-1884 לשמעון וסימה אלטה בעיירה ורחובקה באוקראינה רוסיה, למד בחדר ובבית המדרש, השתלם בעברית ועסק בהוראה וניהול בתי-ספר עבריים באנאניוב ואח"כ ברזינה שבבסראביה. בתחילת שנות ה-20 עלה לארץ עם רעייתו השנייה פרידה ועם ילדיו (רעייתו הראשונה ברכה נפטרה ברוסיה) המשפחה השתקעה בתל אביב.

בחול המועד סוכות תרפ"ה (1925) הוזמן חיים מישורי על-ידי הרב שלמה אהרונסון, רבה הראשי של תל אביב לשמש בתפקיד הוראה בבית ספר "תלמוד תורה" שנפתח בשכונת שאפק בתל אביב בשיתוף ועד השכונה. שכונת שאפק שהשתרעה סביב אזור הרחובות ביל"ו ומרמורק כיום, הייתה אז שכונה נידחת בקצה העיר.

מישורי נענה להזמנת הרב אהרונסון וכעבור מספר ימים בתחילת חודש מר-חשון תרפ"ה התייצב ב"תלמוד תורה" ששכן ברחוב ברדיצ'בסקי בשכונת שאפק. המחזה שנגלה לו לא היה מלבב, סיפר לימים מישורי. היה זה בית ספר קטן ששכן בצריף עץ קטן, ללא חלונות ו"כמעט ללא ריצפה" ובו למדו כ-20 תלמידים, בני השכונה שהוריהם רצו לתת להם חינוך מסורתי. בית ספר דתי תחכמוני ברחוב לילנבלום היה באותה עת כמעט בית הספר הדתי היחידי בתל אביב, רחוק משכונת שאפק ובלית ברירה הסכימו הורים לילדי השכונה שילדיהם ילמדו ב"תלמוד תורה" ובצריף הרעוע בו שכן.

מישורי, איש ארגון ויוזמה, קידם את בי"ס "תלמוד תורה", הנהיג בו בנוסף ללימודים התורניים גם לימודים כלליים ומשבוע לשבוע הצטרפו לבית הספר תלמידים חדשים וצריף בית הספר "תלמוד תורה" היה צר מלהכיל את כל התלמידים.

בתום אותה שנת הלימודים תרפ"ה (1925) פנו מישורי והורי תלמידי שכונת שאפק לעיריית תל אביב ולוועד המפקח של חינוך "המזרחי" בבקשה לפתוח בשכונה בית ספר של "המזרחי". ועד השכונה אף הודיע לעריה כי הוא מוכן להקצות לשם הקמת בית הספר, מגרש בן שני דונם בפינת הרחובות ביל"ו והחשמונאים שהיה שייך לשכונה.

באדר תרפ"ו החליטה מועצת עיריית תל אביב על הקמת בית ספר דתי של זרם "המזרחי" בשכונת שאפק ועל תקציב של חמש מאות ל"י לשם הקמת מבנה צריף לבית הספר. כעבור מספר חודשים, באייר תרפ"ו 1926, נפתח בית הספר החדש בטקס חגיגי בהשתתפות תלמידים והורים. למגרש ברחוב ביל"ו פינת החשמונאים (כיום נטוע במקום גן) הובא מבנה צריף גדול ומרווח יחסית. הובאו למקום רהיטים, אומנם ישנים אבל במצב סביר. בית הספר החדש נקרא סניף תחכמוני בשאפק. הוא לא היה עצמאי והיה כפוף אירגונית ומנהלית למנהלו של בי"ס תחכמוני בתל אביב, ד"ר י. מהרש"ק. מישורי מונה למנהל "סניף תחכמוני בשאפק".

בתרצ"ב (1932), כך מספר מישורי בזיכרונותיו,החליט מנהל המחלקה לחינוך בעיריית תל אביב יצחק אלטרמן (אבא של המשורר נתן אלתרמן א.א) שרמת והישגי "סניף תחכמוני שאפק" משביעים רצון ובי"ס מתקדם יפה והכריז על בית הספר "סניף תחכמוני שאפק" כעל בית ספר עצמאי וקבע לו את השם "בילו". מישורי הפך להיות מנהל בית ספר ביל"ו.

בינתיים גדלה שכונת שאפק. מספר התלמידים בשכונה ובאזור הלך וגדל, ומבנה צריף בי"ס ביל"ו ברחוב ביל"ו פינת החשמונאים והצריפים הנוספים שהוקמו לידו היו צרים מלהכיל את מספר התלמידים ההולך וגדל. בעיריית תל אביב הוחלט להקים בניין ראוי לבית הספר ביל"ו בתקציב משוער של 11,000 ל"י בסיוע הלוואה של בנק ברקליס. המקום שנבחר - מגרש ריק בפינת הרחובות רוטשילד לונץ (בר-אילן) שנתרם לעירייה על-ידי משפחת נסטיסין שהייתה בעלת קרקעות באזור.

ב-3 באוגוסט 1937 הונחה אבן הפינה לבניין בית הספר ביל"ו ברחוב רוטשילד בטקס מרשים. במה מקושטת ירק ודגלים קידמה את הבאים לטקס והוא נערך במעמד ראש העירייה ישראל רוקח, קצין המחוז קומרוב, ראש מחלקת החינוך בעיריית ת"א דוד פנקס, הרב יעקב ברמן מפקח בתי הספר של "המזרחי", המשורר והרופא שאול טשרניחובסקי, נציג בנק ברקליס מר חכמשוילי, ועוד. בשם תלמידי ביל"ו בירך והודה התלמיד הלל ברזל, לימים פרופ' הלל ברזל מבקר ספרות נודע. שוחחתי באחרונה עם פרופ' הלל ברזל, כיום בן 95, והוא אישר לי את הדברים. "הייתי חביבו של מנהל בית הספר חיים מישורי", הוא מספר.

על תכנון בית הספר ביל"ו ברוטשילד פיקח מהנדס עיריית תל אביב דאז יעקב בן-סירה (שיפמן). בניית בניין בית הספר ביל"ו ברחוב רוטשילד נמשכה זמן קצר יחסית. כשנה לערך. הבניין כלל 3 קומות - קומת קרקע ושתי קומות מעליו ובהן כ-16 כיתות חדרים, בית כנסת, חדר אוכל גדול בה סעדו התלמידים, אולם התעמלות, ואולם למלאכה. סביב הבניין הייתה חצר גדולה למשחקי התלמידים בהפסקות ושם גם נערכו טקסים ואירועים בית ספריים.

בימיו הטובים של בית הספר ביל"ו למדו בו קרוב ל-1,000 תלמידים. הם הגיעו מכל חלקי העיר אולם חלק ניכר מהם הגיעו ממרכז העיר, מה שקרוי "לב תל אביב", שכלל את הרחובות שדרות רוטשילד, אחד העם, שינקין, יהודה הלוי, רש"י, החשמונאים ועוד.

רבים מתלמידי "בילו" הגיעו ממשפחות לא דתיות ממש אלא רק מסורתיות וביקשו לתת לילדיהם קצת יהדות, ולכן שלחו אותם ללמוד בבית ספר בילו. בפני מנהל ביל"ו חיים מישורי וצוות מוריו ניצבה בעיה קשה כיצד לחנך ולקרב את אותם תלמידים שלא באו מבתים דתיים ממש לאורח חיים דתי ולחיים של קיום מצוות.

ואחד הצעדים שנקטו כדי לקרב תלמידים ולמשוך את ליבם לאורח חיים דתי ולקרבם לנושא התפילה היה הנהגת נוסח תפילה אחיד מסודר ונעים "נוסח בילו".

בדחיפתו של מישורי הוקם בקומה הראשונה של בית הספר בית כנסת רחב ידיים, מפואר יחסית, שנבנה ופואר בסיוע כספי תרומות נדבנים. בית הכנסת עוטר בעיטורי אמנים יידועי שם. בוגר 'ביל"ו' מספר לי כי בין האמנים שעיטרו את בית הכנסת היה הצייר נחום גוטמן.

לא היה זה סתם בית כנסת. היה זה בית כנסת ייחודי, מיוחד ויחידי במינו בעולם היהודי. בית כנסת לתלמידים שנועד בעיקר לילדים ולנוער וניהול התפילה כולה, הן בימי חול והן בשבתות ומועדים, נמסר לתלמידים. הם החזנים העוברים לפני התיבה, הם בעלי הקריאה והם הגבאים ו"מחלקי העליות". לא ידוע על בית כנסת מסוג זה בעולם, לפחות באותן שנים. בביס בילו התקיימו לאורך השנים כאורח קבע ובמסגרת תוכנית הלימודים שיעורים וחוגים בקריאת התורה לפי הטעמים, שנועדו להכשיר בעלי קריאה ברמה גבוהה. למצטיינים הוענקו פרסים ומלגות.

מידי בוקר התפללו בבית הכנסת כ-400 תלמידים ובשבתות ומועדים התפללו בו גם תושבי הקהילה כאשר לבוגרי בי"ס שמורים מקומות בבית הכנסת. כמעט כל שבת היה עולה חתן בר מצווה לתורה. מספרים שהביקוש לקיים את טקס העלייה לתורה בבית כנסת ביל"ו היה כה גבוה עד כי היו לפעמים באותה שבת עולים לתורה שני חתנים ואף שלושה. את חתני בר המצווה הייתה מלווה בתוך כותלי בית הכנסת מקהלת ביל"ו בשירה והאירוע היה מרגש וחוויתי.

כדי להנעים את התפילה ולחבבה על התלמידים נוסדה בבית הספר "מקהלת בי"ס ביל"ו - מקהלת תלמידים ייחודית, מורכבת מתלמידי בית הספר. המקהלה נבדלה משאר מקהלות בתי הספר בכך שיעודה העיקרי ללוות את התפילה בבית הכנסת של בית הספר ולהכשיר בעלי תפילה צעירים. על המקהלה ניצח במשך שנים היוצר והמעבד המוסיקלי בשירה דתית, החזן הנודע שלמה רביץ.

מקהלת בית ספר בילו מנתה בדרך כלל כ-40 תלמידים, אשר נקבעו ונבחרו בתחילת שנה לאחר החגים לאחר מבחני מיון וניפוי. יצוין, כי הביקוש מצד התלמידים להתקבל למקהלה היה גבוה והחברות במקהלה הייתה נחשבת. חברי המקהלה חולקו לשני קולות קול א' וקול ב', אלט וסופרן. ביום ה' לרוב נערכה החזרה הכללית אשר בה היו מתאספים חברי המקהלה. בחזרה נקבעו החזנים הצעירים אשר יעברו לפני התיבה בליל שבת וביום השבת וכן נקבעו קטעי השירה המיוחדים שבהם תלווה המקהלה את התפילה.

באירועים הופיעה המקהלה בתלבושת אחידה שכללה כיפה לבנה הרקומה כתובת בצבע תכלת "מקהלת בית הספר בילו", עניבות כחולות ובחגים טליתות זעירות. רפרטואר המקהלה כלל יצירות גדולי המלחינים במוזיקה היהודית בעיבודיו של שלמה רביץ וקטעים רבים מיצירות רביץ עצמו. בין מנצחי המקהלה שעבדו תחת שלמה רביץ היו מנשה לברן, צבי-יצחק מנדלבוים ועוד.

למקהלת ביל"ו יצא מוניטין. מוסדות וגופים היו מזמינים אותה לאורך השנים לאירועים חגיגיים בעיר ומחוצה לה. כך למשל הוזמנה על-ידי המחלקה לתרבות ולנוער של עיריית תל אביב מדי שנה להדליק נר חנוכה במעמד אלפי תלמידים ואפילו עד אילת הרחוקה, בהזמנת המועצה הדתית, הגיעה כדי להופיע בחנוכת בית כנסת במקום.

שמם של בית הכנסת "בילו" ומקהלת תלמידי בי"ס ביל"ו יצא למרחוק. בית הכנסת בילו היווה מוקד עליה לרגל ורבים מרחבי הארץ, דתיים וחילוניים ואף מבקרים ותיירים מהעולם, חלקם לא יהודים, הגיעו, בעיקר בשבתות ומועדים, לבית הכנסת של בית הספר כדי לשמוע את התפילה והמקהלה ולראות את הפלא הזה שנקרא מקהלת ילדי בית ספר ביל"ו.

בין הבאים שגרירים, אישי ציבור, אמנים וחזנים יידועי שם, ובהם השחקן והקומיקאי היהודי דני קיי והחזן וזמר האופרה היהודי ריצ'רד טאקר. בפברואר 1955 ביקר בליל שבת בבית הכנסת בילו שגריר ארצות הברית בישראל אדוארד לוסון ושהה במשך כל תפילת קבלת שבת ומעריב. עם כניסתו הוגש לו סידור מהודר עם תרגום אנגלי.

ד"ר שמואל ילינק, משפטן בכיר ומרצה למשפטים, מספר באתר "הקשר הרב הדורי" של משרד החינוך על האווירה וחיי היום יום בבית הספר. ילינק אישר לי לפרסם הדברים. מספר ילינק: "ב-1959 למדתי בכיתה ו'2 בבית ספר ממלכתי-דתי ביל"ו. בכיתה שלנו היו 44 תלמידים. היו שלוש כיתות מקבילות וזה היה בית ספר אך ורק לבנים מכיתה א'.

בהפסקות היו כולם יוצאים לחצר 1,000-800 תלמידים והיה רעש גדול. היו משחקים כדורגל וכדורסל ולפעמים הולכים מכות, או משחקים בגוגואים וג'ולות. לפעמים היו גם מחליפים תמונות של שחקני כדורגל, "קלפים", לאלבום מיוחד שהיה לנו.

מספר ילניק: כל יום היינו מתחילים בתפילה, בבית הכנסת היפה שהיה צמוד לבית הספר. לבית הכנסת הייתה מקהלה מפורסמת שהורכבה מתלמידי בית הספר. המנצח היה שלמה רביץ שכל שנה עשה מבחני כניסה למקהלה ואני ניסיתי כל שנה ותמיד הוא אמר לי תנסה אולי בשנה הבאה ואני לא הבנתי את הרמז...

ד"ר שמואל ילניק מספר שהוא זוכר אירוע מיוחד מאותה תקופה שקשור בשחקן הקולנוע המפורסם, של אז, דני קיי, שהגיע בערב שבת אחת לביקור בביהכנ"ס ביל"ו כדי לשמוע את המקהלה. היה קהל רב מאוד שניסה להיכנס ולא הצליחו. "נכנסתי כי הייתי מהמתפללים הקבועים של ביהכנ"ס".

בסיום התפילה, דני קיי, רצה לומר משהו לקהל אבל בגלל הרעש לא ממש שמעו אותו ואז הוא עלה על אחד הכסאות, הכניס אצבע לפיו ושרק שריקה גדולה וחזקה וכולם השתתקו בבת אחת! זה אירוע שכל בוגר ביה"ס מאז, זוכר היטב.

ד"ר אבישי טייכר, רופא במקצועו אף הוא בוגר בי"ס "בילו" מספר כי כל קומת הקרקע בבית הספר הייתה בשנות ה-50 סגורה בקירות לבנים נגד הפצצות. "אני זוכר שבקומה הזאת דלק אור כל הזמן כי אחרת הייתה שם חשיכה מוחלטת".

העיתונאי איתן הבר, שנפטר לא מכבר, בוגר בי"ס ביל"ו מספר בספר לזכרו של חיים מישורי: "לא כל בוגרי "בילו" נשארו דתיים נאמנים לכור מחצבתם אבל איש מהם אינו מצטער על שנות ילדותו היפות ביותר בין כתלי בית ספר זה. כי בית ספר בילו, בניגוד מוחלט לבתי הספר החילוניים בישראל, היקנה לאלפי בוגריו מה שכל כך חסר היום לאזרחים הצעירים - הרבה סובלנות דתית ומעט אידישקייט".
מוסיף איתן הבר: "אולי לא כל הבוגרים מתפללים מידי בוקר וערב אבל כל אחד מהם יודע על פה מספר תפילות, יודע מה זו תפילה. הלימודים בבית הספר ביל"ו בניהולו של מישורי הקנו לנערים מושגים מעולם שאבד, ערכים מוסריים וידע מעמיק בתולדות העם היהודי".

אחד מהאירועים המרכזיים שנערכו מדי שנה בבית הספר ביל"ו היה "שבת מחזור". מדי שנה, בשבת האחרונה של שנת הלימודים, היו התלמידים מתכנסים בבית הכנסת של בית ספר ביל"ו, גם אלה הגרים מחוץ לעיר, לתפילה חגיגית ולקידוש כדת וכדין.

ב"שבת מחזור" היו עולים כל הבוגרים לתורה בדומה לשמחת תורה ולאחר מכן נערך קידוש מסורתי, מעין מסיבת גמר, שבו היו שומעים התלמידים דברי תורה, ברכה ושירה ליד שולחנות ערוכים ועליהם כיבוד מטעמים.

ב-1972 יצא לאור בהוצאת בית הכנסת לתלמידים בילו "ספר חיים מישורי" על תולדותיו ופעליו, בעריכת הלשונאי הלל הרשושנים, שהיה חבר ועד הורי תלמידי בי"ס ביל"ו. הספר נשלח אלי על-ידי בנו התשבצאי שילה הרשושנים ועל-ידי יצחק (איציק) הורניק, שניהם בוגרי בי"ס ביל"ו. כתבה זו מתבססת על כמה נתוני מידע, תאריכים, רשימת מורים ומנהלים וזיכרונות המופיעים בספר זה. בספר מופיעות תמונות מחזור של בית ספר ביל"ו לאורך השנים ומהן לקוחים שמות המנהלים והמורים.

מנהל בית ספר הראשון היה כאמור, חיים מישורי. במחצית שנות ה-50 פרש לגמלאות. אחריו (לא בהכרח בסדר כרונולוגי) שימשו מנהלים שמעון מייזל, ש.חייבי, י.אלמוגי, מרדכי טרופר ונוספים.

בין מחנכי מורי 'בילו' לאורך השנים: הסופר יצחק אריגור, יהודה אריה גליק, שהיה גם תקופה מסוימת מ"מ מנהל בית הספר, אליעזר הוכמן שהיה מחנך ומורה לאנגלית, ש. חייבי מורה ומחנך שהיה תקופה מסוימת גם מנהל בית הספר, א.ד. אדרת שהיה מורה מחנך, אלכסנדר כצנלסון, מורה מחנך, ראובן גרייסמן מורה להתעמלות, ח. פרנק - מחנך, נפתלי בלס מורה להתעמלות, הורוביץ - מחנך, הרטמן - מורה לגמרא, פרידמן מורה למלאכה, המורה גולדנברג והרשימה עוד ארוכה.

עשרות מתלמידי בית הספר ביל"ו נפלו במערכות ישראל. על קיר באולם הכניסה לבית הספר הוצב לוח הנצחה גדול לזכרם ועליו שמות למעלה מ-60 נופלים. הלוח בנוי משיש אדום ובמרכזו כמעין חלון שיש לבן עליו נכתבו באותיות מתכת שמות הנופלים.

בראש הלוח הכתובת: "יד לבוגרינו שנפלו על קידוש השם העם והארץ". במרכז הכתובת סמל בית הספר, ומשני צידי הלוח נרות זיכרון. מדי שנה נערכה בבית הספר בילו טקס אזכרה לזכרם.