|
|
רק לא יהודי עם נשק [צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90]
|
|
|
|
|
שר המשפטים של הולנד הודיע על כינון משרה חדשה של נציב מיוחד למלחמה באנטישמיות. הקהילה היהודית של הולנד ברכה על המינוי אך דובריה הדגישו את המובן מאליו: עצם הצורך במשרה כזו מצביעה על מצב מדאיג. החלטה זו עולה נוכח עלייה חדה בתופעות אנטישמיות בהולנד בשנתיים האחרונות הבאות לידי ביטוי לא רק במעשי אלימות נגד יהודים אלא גם בהכרזות של פוליטיקאים ופובליציסטים השוללות את הלגיטימיות של מדינה יהודית. השבוע פורסם ב-ynet כי שר לשעבר בממשלת לוכסמבורג הביע דעתו במאמר שפרסם כי מדינת ישראל כמדינה יהודית אינה לגיטימית. הוא אפילו שולל את פתרון שתי המדינות וסבור כי יש מקום רק למדינה דמוקרטית אחת, לא יהודית, בכל המרחב של "פלשתינה". לפוליטיקאי האנטישמי הזה, שהיה גם במשך שנים רבות חבר הפרלמנט האירופי יש שם מתאים: רוברט גבלס.
שר המשפטים ההולנדי אינו צריך להתרחק מארצו. גבלס הלוכסמבורגי אינו האישיות האנטישמית היחידה בארצו הידועה לשמצה כמבקרת חריפה את מדינת היהודים. גם במקומות אחרים באירופה, בייחוד בהולנד ובדנמרק, רווחת גישה דומה. בארצות אלו קיימת באופן אינסטינקטיבי סולידריות עם מי שמצטייר כצד החלש. הפלשתינים הם החלשים. בעיני השמאל האירופי כל מי שאינו אירופי, אלא אפריקני או אסייתי הוא מכללא הצד החלש, הקורבן הראוי לאמפתיה. גלוח-ראש כי יחלל קברים יהודיים יואשם בנאציזם. מהגר ממרוקו כי יעשה נבלה כזו יובן מעשהו כמחאה על יחס ישראל לפלשתינים.
באחד מהדיונים במליאת הפרלמנט האירופי, בו הועלו האשמות חריפות כלפי ישראל, הטיחה מרגרט אאוקן, חברת פרלמנט דנית מטעם גוש "הירוקים", את הטיעון המזעזע שמדיניות ישראל ביחס לפלשתינים היא "עלבון לנו ולשרידי השואה גם יחד". אנדראס ואן אכט, בעברו ראש ממשלת הולנד אמר בסימפוזיון לציון השנה ה-74 לליל הבדולח: "אחרי המלחמה היה צריך לתת ליהודים מדינה בתוך גרמניה. ישראל היא מדינה טרוריסטית כמו חמאס".
זו אינה תופעה חדשה והיא אינה קשורה דווקא במה שמכונה באירופה "דיכוי העם הפלשתיני", אלא זה ביטוי אנטישמי לאיזו תובנה לטנטית בתרבות האירופית שהגדרה עצמית של הלאום היהודי שבאה לידי מימוש בטריטוריה ספציפית איננה מאפיין נורמאלי של היהודי ההיסטורי. הוא נדון לפיזור נצח בין האומות.
גישה כזו אנו מוצאים גם אצל כמה אינטלקטואלים יהודים מכחישי לגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה יהודית כגון טוני ג'אדט המנוח וג'ודית באטלר בארצות הברית. ג'אדט טען כי מדינת ישראל נוסדה שלושים שנה אחרי עליית המדינות הלאומיות החדשות באירופה בתום מלחמת העולם הראשונה, ומבחינה זו מדינת ישראל היא אנאכרוניזם היסטורי, כי בעת היווסדה כבר היה ברור שתם עידן הפיצול הלאומי. על-פי גישה זו מצב של הגדרה לאומית אינה תואמת את האותנטיות של היהודי ההיסטורי.
אמנם ניתן להאמין לליברל האירופי הממוצע המציג עמדות אנטי ישראליות ואנטי ציוניות מובהקות, ובכל זאת מכחיש כל קשר בינו לבין אנטישמיות. לאחר השואה התפתח יחס של סובלנות מצד החוגים הליברליים לפרט היהודי, ובתנאי שהפרט היהודי אינו רואה עצמו כחלק מישות לאומית יהודית. הליברל האירופי מוכן להיות היום סובלני כלפי היהודי המסכן והקורבן אך מתעב הוא את היהודי האוחז בנשק.
מתעב הוא את הקולקטיב היהודי שחרג מייעודו להצגת מודל של הומניזם, ושבמקום זאת מציג מודל של "קנאות לאומית". ראויה לציון היא העובדה שבמלחמת המפרץ הראשונה נהנתה ישראל מאהדה מסוימת באירופה, והסיבה ברורה: אזרחי ישראל ישבו במקלטים עטויי מסיכות מגן, ממשלתם לא הגיבה בפעולה צבאית, וכך הופיע היהודי הקלאסי על בימת ההיסטוריה בתפקידו המסורתי כקורבן. אם כבר יהודי אז רק יהודון.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
