למה הרעתה לעם

דְּבָרִים אֶלֶּה הֵם נִשְׁמָעִים מֻכָּרִים
כִּי בּבוֹאֲךָ לְהֵיטִיב וְנֶטֶל לְהָרִים
כַּוָּנָה טוֹבָה תִדָחֶה וַתֵּהִי לְפֶגַע רַע
וְטוֹבָה הוֹפֶכֶת רָעָה וְהַצָּלָה לְצָרָה
כֹּל זֶה שָׁם בִּשְׁמוֹת קָרָה
מֹשֶׁה תָמָהּ וְהוּא גָם בָּא בִּטְרוּנְיָה
אֶל שׁוֹלְחוֹ לְהַצִיל עַמּוֹ כרצון יה
לָמָּה הֲרֵעֹתָה לְעָם שֶׁלֹּא חָפֵּץ יֶשַׁע
נִכְנַע לִמְשַׁעֲבֶדוֹ שֶׁבְּמַמְלֶכֶת הָרֶשַׁע
וּמִשֶּׁשָׁעָה לה' הוּא נוֹשַׁע
וּבִשְׁמוֹעַ ה' צַעֲקַת עַמּוֹ לִבּוֹ נִכְמַר
וְאֶת בְּרִיתוֹ שֶׁנָֹתַן לַאבֹתֵיהֶם זָכָר
לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ לִמְגוּרֵיהֶם בִּכְנַעַן
וּכְתָּמִיד הָיָה אֱלֹהִים לָהֶם מִשְׁעָן
גָּם הַמַּסָּע הִתְחִיל מִכָּאן


אין המנהיג בן-חורין שלא לקים מצוות שהוא צווה לקימן

נפתח מאמר שמהוה אות לישראל: ה' משלם שכר טוב למתהלכים טוב לפניו. מששמע ה' קול צעקת בני ישראל המתענים מהמצרים, אמר למשה: שמעתי את צעקת בני ישראל וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם....את ארץ כנען את ארץ מְגֻרֵיהֶם אשר גרו בה (ו/ד) מזה למדים כי הקב"ה אדון עולם מבטיח ומקיים. ללמד עמו להבטיח ולקיים. כדי להזכיר לנו זאת חזר ה' אל הברית שכרת עם אברהם אבינו "בברית בין הבתרים" שם מל ה' את אברהם אבינו ובאותו מעמד בשר לאברהם את העתיד לבוא, כי זרעו של אברהם עתיד להיות גר בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית ט"ו) ורק אז יירש את ארץ כנען. הסבל שנדרש כדי לרשת את הארץ עשוי לחזק את ישראל לאחוז בה בכל מצב ובכל תנאי ולא יטשנה לעד. אשר ל"עיט" שנזכר שם בא לסמל את פרעה והמצרים מבקשים את נפש בני ישראל שגרו ונולדו שם. לא בכדי ברית המילה הטבוע בגופו של כל זכר מישראל משמש עדות נאמנה לברית שכרת הקב"ה עם עמו ישראל. זאת לעומת העמים האחרים שאין נוהגים להטביע ברית בגופם. משתמו ארבע מאות שנה תקופת שבת ישראל בארץ לא להם, נגלה אלוהים אל שליחו שבחר בו כנאמן ביתו וצווה גם עליו לקיים מצות המילה בבניו שנאמר: ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו כי לא מָל את אלעזר בנו. דברים אלה מובאים בְּבָרַיְתָא (זאת משנה חיצונית) שבה נאמר: משה לא נתרשל במילוי מצוות המילה, אלא אמר: אָמוּל ואצא לדרך סכנה לתינוק עד שלושה ימים, מצד שני איך אָמוּל ואשהה שלושה ימים כאשר הקב"ה צִוָּנִי: "לך שוב מצרים". בעוד משה מתלבט באה לעזרתו רעיתו והצילה אותו מענשו של הקב"ה: ותקח צפרה צֹר וַתִּכְרֹת את ערלת בנה (שמות ד/כה). זאת ללמדך כי מנהיג עם חשוב ומוכשר אשר יהיה, איננו פטור מִלְּקַיֵּם מצוות, כמו כל אחד מבני עמו.

שליח מצוה לא ניזוק העושה זאת לשם שמים

משה בדרכו ממדין למצרים חווה אירוע מסעיר ביותר. הוא רואה תופעה שאיננה נתפשת בהגיונו של אדם כאשר סנה (קוצים) בוער באש ואיננו אֻכַּל. תופעה זו נועדה ללמד כי יש לעתים והנראה לעין, איננו כפי שהוא במציאות. חשוב לראות ולהפנים אל תוך הנראה לעין פנימה כדי להגיע לחקר האמת. בשוב משה ממדין למצרים. ראה את המחזה ראה: הסנה הבוער ואיננו אֻכַּל לא רק אלא שהוא שומע קול היוצא מוך הסנה המדבר אליו הוא קולו של האלוהים. משה שמע את הדברים וסִפֵּר לאהרן את כל דברי ה' ואת השליחות שהטיל עליו הקב"ה. מיד הלכו השנים אל זקני בני ישראל לדבר אתם ולספר להם על האותות שעשה ה' אותם למשה, כדי שיאמינו בה' ויאותו ללכת אחרי משה ואהרן, הממלאים שליחות שבמרכזה, התיצבות משה ואהרן בפני פרעה ולתבוע ממנו: שלח את עמי וְיָחֹגּוּ לי במדבר (שמות ה/א). וראו זה פלא פרעה כל יכול איננו מצווה לפגוע במשה ואהרן, שהעזו לעמוד מולו ולצוות עליו לשלח את בני ישראל שהם עבדים אצל פרעה כרכושו. פרעה התמה על העזת משה ואהרן ושאל אותם מי "האלוהים" שיצווה עליו לותר על עבדיו המשועבדים לו ושאלם: מי ה' אשר אשמע בְּקֹלוֹ לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה/ ב). ומיד סילקם מעל פניו מבלי לפגוע בהם על זה נאמר: שליח מצווה לא ניזוק העושה זאת לשם שמים. כאן פרעה בקש לדעת מקור כוחם והאומץ שלהם להתיצב בפניו לתבוע שחרור בני עמם. פרעה לא רק שלא נענה לדרישת אלוהי ישראל שהועברה על-ידי משה ואהרן כי הרי הוא איננו ירא את אלוהיהם לכן צווה את עוזריו להחמיר ואכן הכבידו עֻלָם על ישראל ועבדום וענו אותם עוד ועד כדי לגרום לכך שעבדים אלה -בני ישראל יתמרדו ולא יציתו למשה ואהרן וזה אשר קרה, ובני ישראל החלו למרוד במשה ולאמר לו: מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ? (שמות ב/יד) ואכן אמר משה אל ה': למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני? (ה/כב). ברם הקב"ה יודע חֻלְשַׁת האדם ענה למשה: עתה תראה אשר אעשה לפרעה (שמות ו/א) סופו של פרעה לא רק יאות לשלחם אלא הוא ירצה לגרשם מארצו, נוכח המכות שאכה אותו על מעלליו.

ישיבת צאצאי יעקב-ישראל בנכר ארעית

למסקנה זו מגיעים מדברי ימי ישראל החל מירידת יעקב ובניו למצרים לפי עצת יוסף והן כאשר בתקופות שונות בתולדות ישראל, ירדו מן הארץ מרצון חופשי לתור אחר "עושר ו"אושר" או שאולצו לרדת מן הארץ פעמים אחרי כיבוש הארץ על-ידי אומות העולם זה עקב גירוש או בריחה. מכאן נשוב אל הירידה למצרים מרצון (או מאילוץ עקב רעב ששרר בארץ). במקרה זה והוא נחשב לירידה ראשונה של כל צאצאי יעקב-ישראל למצרים, רצה הכתוב להדגיש כי זו איננה נטישת הארץ, אלא ירידה זמנית עד יעלם הרעב מן הארץ. על זמניות הירידה והישיב במצרים למדים אנו בעת שהתיבצו בפני פרעה והבהירו לו חד-משמעית כי לא לישיבת קבע באו: ויאמרו אל פרעה רק לגור בארץ זו באנו, כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן בראשית (מז/ד) מכאן שאלולא היה רעב בארץ לא היו יורדים. משמעות הביטוי לגור באנו היא ישיבה ארעית למגורים בלבד ולא לתמיד, מכאן הביטוי גָר או גָרים או גֵּר או גֵרִים הוא זָר או זָרִים. ביסוד האמירה הזאת טמונה הכוונה לשוב לארץ ממנה באו. ברם המגורים במצרים נמשכו מאתיים ועשר שנים במהלכם גם השתעבדו צאצאי יעקב-ישראל לפרעה, כי שכחו את המטרה לשמה באו ויש סבורים כי זאת הייתה גזרה משמים וכי זה רצון הקב"ה באמרו לאברהם: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו/יג). הישיבה במצרים ארכה 210 שנים, אלא שהספירה מתחילה מאברהם כשחלק מארבע מאות השנים נמנו השנים מאז בואו של אברהם לארץ. מספר השנים שישבו ישראל במצרים נגזר בגימטריה מספירת אותיות רדו (210) בְּדַבֵּר יעקב אל בניו. ברם יאמר כי ההתעוררות לשוב לארץ אחרי ירידה ממנה, מתרחשת ברוב המקרים כאשר משתנים התנאים בנכר, במצרים: ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף. אשר החל להתנכל לבני ישראל גם חידוש קוממיות ישראל בארצו בתקופתנו באו בעקבות רדיפות של היהודים ובשיאה השואה. למרות הרצון של היורדים להתבולל וּלְהִטָּמַע בעם שבארצו יושבים, מה עוד וישראל נדחים על-ידי העם שמיטיבים עמו הם מוסיפים להיות נרדפים עד אבדון. ברם בשמור ישראל על שפתם ותורתם וקיום מועדיהם בעתם וטהרת הגוף והנפש שמאחדת ומיחדת, אותם. נשמרים כעם היושב בקרב עם, עד שובם לארץ שהקב"ה נתנה לאבותיהם ולהם. אף ישראל שלא מקים המצוות כולן ישראל הוא, כל עוד לא המיר דתו ואמונתו. כי הרי עוד בראשית התהותינו גלה הוא את האלוהים לעבדו ולא לפסל ותמונה. מכאן לא עמד לפרעה כוחו וחילו, מול גילוי כוחו וגְֹדֻלָּתוֹ של האלוהים לעמו ישראל ולמצרים בצאתו ממצרים.

מַכּוֹת מִצְרָיִם נוֹעֲדוּ לְהַזְהִיר לְהַתְרוֹת וּלְהַעֲנִישׁ
לְכֹל אֲשֶׁר עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ שׁוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ אַךְ מַחֲרִישׁ
כֹּל מַכָּה וְסִבָּתָהּ עִמָּהּ לְהַעֲנִישׁ וּלְהַטִּיל אֵימָה
וכל הַמַּתְרִיס לְהַכְעִיס נֶעֱנַשׁ בַּל יְהֵא מָלֵא חֵמָה
וּבִכְלוֹת הַרְשָׁעִים נֶחָמָה
אַךְ הַרְשָׁעִים מֵהָאָרֶץ לֹא יִתַּמּוּ בְּטֶרֶם שָׂבְעוּ בֶּצַע
וְלֹא יַחְדְּלוּ מֵעֲשׂוֹת הָרָע וְעוֹשֵׂי דְבָרָם חסְרֵי יֶשַׁע
לֹא יָפִירוּ וְלא יָמִירוּ דְּבַר אֲדוֹנָם וְיֶכְבִּידוֹ עוֹד עֻלּוֹ
לְדִידָם הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא רַק בִּשְבִילוֹ
וְרַק הוּא יָכוֹל וְאֵין בִּלְתּוֹ
אַךְ אֶלֶּה לֹֹא לַמְדּוּ שֶׁהַפַּרעוֹנִים תַּמּוּ וְזִכְרָם נִמְחָה
וְכִי קָמוּ מַנְהִיגִים כְּמֹשֶׁה מִלֵּידָה וְהִנְהִיגוּ בַּעֲנָוָה
וּמָיִם רַבִּים עוֹד יִזְרְמוּ בַּיַּרְדֶן וְעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג
וְכִי יִשְׂרָאֵל לֶאֱלהֵי עֶלְיוֹן יֵהֵא לְעוֹלָם סוֹגֵד וְעוֹרֵג
וְכִי דּוֹר בָּא וְדוֹר הוֹלֵךְ וְהַעוֹלָם לְעוֹלָם עוֹמֵד