מְעַבְדּוּת לְחֵרוּת
הִגִּיעָה הָעֵת לִהְיוֹת עָם לְמוֹפֶת
לֹא רַק לָקַחַת אַךְ גָּם לָדַעַת לָתֶת
זוֹכְרִים שֶׁהַדֶּרֶךְ לְעַצְמָאוּת קָשָה
מִלְחֲמוֹת וּבְעִקָּר מִלְחֶמֶת הַתָּשָׁה
לָרֶשֶׁת אֶרֶץ וּלְקַדְּשָׁה
אז יָצָאנוּ מְעַבְדוּת לְחֵרוּת וְהִצְלַחְנוּ
כְּעָם מְלֻכָּד וְלֹא כִּשְׁבָטִים יָצָאנוּ
נִקְבְּעוּ סֶדֶר וּמוֹעֶד גָּם חֹק וּמִשְׁפָּט
כְּלָלֵי הִתְנַהֲגוּת גם לְקַדֶּשׁ הַשַּׁבָּת
כִּי בְּיוֹם זֶה ה' שָׁבַת
יָצָאנוּ חֲמוּשִׁים גָּם בְּדַעַת וּבְהַשְׂכֶּל
מְעָט עַמִּים יֶשׁ כָּמוֹנוּ בְּאַרְצוֹת תֵּבֵל
שֶׂקִּבֶּלו אָז בַּמִדְבַר עֹל וּמִצְווֹת בְּרָצוֹן
בְּשִׂים האל עָלֵינוּ מַנְהִיג רוֹעֶה צֹאן
גָּם נָבִיא וְאִישׁ חָזוֹן
דַעַת וְהַשְׂכֵּל כְּסִמָּן הֶכֵּר לָנוּ בְּתֵבֵל
וּדְעוּ אָחִים כִּי בְּאַחְדּוּת אֵין לְחַבֵּל
בְּאַרְבָּעָה בָּנֳים דִּבְּרָה תּוֹרָה נֶאֱמַר
דַּע! אֲחִידוּת אָיִן רק הָאַחְדּוּת עִקָּר
למעןם קיומנו הַיּוֹם וּמָחָר


האירוע הגדול הוא היציאה ממצרים כ"עם"

האירוע הגדול בתולדות ישראל הוא התהליך להפוך את שבעים הנפש שירדו למצרים דהיינו יעקב ושנים עשר בניו ובתו וצאצאיהם שירדו למצרים לגור שם, כעבור מאתיים ועשר שנים להיות "גוי גדול" - עם בני ישראל - בני יעקב. לא רק אלא כעם יחודי שהמקשר ביניהם הוא מוצאם, שפתם וּמִנְהָגֵיהֶם, ששמרו עליהם. האירוע שעשאם "עם", שִׁנָּה גם את מעשה בראשית בשים הקב"ה את החֹדֶשׁ השביעי של השנה חדש ניסן על-פי הלוח העברי, שם אותו הקב"ה בעבור עם בני ישראל ל"ראש חדשים" ושם את "חג הפסח" הוא "חג המצות" ל"מועד ראשון" מתוך שלושת המועדים שבתורה: חג המצות, חג הַשָּׁבוּעוֹת וְחג הַסֻּכּוֹת, כי בניסן התרחש האירוע ההיסטורי שנעשה לעם ישראל עוד בראשית התהוותו כעם. מן הראוי לצין שמשה התייחס לבני ישראל כעם בדברו אל פרעה, כפי שצוהו אלוהים לעשות, אמר לו: "שלח את עמי ויעבדוני" (וארא ז'/טו) לא תבע מפרעה שיוציא לחופשי את עבדיו לחרות עולם כדי לשוב לארץ שנתנה ה' לאבותיהם ולהם, כך גם פרעה התייחס לבני ישראל כעם באמרו: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א/ט) אשר שמר על יחודו והתבדל מן המצרים. והנה בדבר אלוהים אל משה מבלי שיאמר לפרעה את היעש הסופי של עם בני ישראל, לרשת את ארץ כנען, אלא שם את הדגש על הצורך של עם בני ישראל לעבוד את האלוהים באמרו לו: "שלח את עמי ויעבדוני". ברם הופעת משה יצרה מעין מחלוקת בקרב יושבי מצרים, ובימינו הכוונה לאלה שיושבים קבע בנכר הם "היורדים" מן הארץ מרצונם אומרים "נכר" ולא "גולה" כי אבחנה זו מסיעת ליורדים ברצון מן הארץ נשארים נוכרים שם בעוד המושג "גולה" נועד להזכיר ליושבים מחוץ לארץ ישראל כי אבותיהם "הֻגְלוּ" לנכר על כרחם. ניתן לציין כי עד לפרשה זו נמנו שבע דרישות אל פרעה ושבע דחיות מצד פרעה אל משה ואהרן ולכל דחייה קבלו במצרים מכה, וזאת: למען שַׁתִּי אֹתֹתַי אלה בקרבו (י/א) וגם כדי שבני ישראל יאמינו בה' ובמשה עבדו, שנאמר: וידעתם כי אני ה' (י/ב). לקראת סוף פרשת בא נקבעה מצוות התפלין כמו שנאמר: והיה לאות על ידך וּלְזִכָּרוֹן בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך... (יג/ט) ורק לאחר מכן דֻּבַּר כי המטרה להגיע לארץ כנען, שנשבע ה' ליוצאי מצרים ולאבותיהם: וּנְתָנָהּ לָךְ (יג/יא) אלא שיושבי הגולה השכיחו את הסיפה של הפסוק בדבר העלייה לארץ שזאת המטרה הנכספת, כדי לתת צִדּוּק לישיבה בגלות כבחירה ולעתים כתשוקה. יושבי הגולה שכחו את החלק החשוב מהיציאה ממצרים כדי לשוב לארץ ולשבת בה קבע.

כנגד ארבעה בנים דברה תורה

אנו למדים מן הכתוב בדבר ארבעה בנים שמתארים את עם ישראל שאיננו אחיד בתפיסת עולם ובהתנהגותו ובמעשיו, לא כל שכן בַּחֲשִׁיבָתוֹ. אין אדם בישראל המקים חג הפסח שאיננו מדבר על ארבעת הבנים שבהם דברה תורה, כולל אלה שאינם מקימים כל המצוות (המכנים בטעות חילוניים, במשמעות שאינם מקימים מצוות התורה והרי עצם ישיבת האדם מישראל בארץ מהוה מצוה מן התורה ובזכות הרתוב בתורה הוא ראואה בה ארצו של עם ישראל). לפיכך כל שאפשר כדי להבחין בין בני עמנו בין "אלה המקימים מצוות התורה" לבין אלה "שאינם מקימים מצוות התורה" הגדרת אדם דתי" ואחר "חילוני" איננה עולה בקנה אחד עם עם העובדה שכל מי שיושב בארץ בזכות מתן הארץ על-ידי אדון עולם לאברהם יצחק ויעקב הרי בעשותו כן מקים מצווה מן התורה או כל מי שנישואיו מתקימים "כדת משה וישראל" הוא מקים מצוה מן התורה ואיננו "חילוני". לא בכדי מאז פלישת הבדווים מן המדבר לארץ בימי צלאח אד-דין טוענים כי "יהודי" הגדרה של "דת" ולא של "לאום". לא בכדי בקיום טקס נישואין אומרים שזה נעשה כדת משה וישראל ולא כדת היהודים. המושג יהודי נוצר בתקופת חרבן ממלכת יהודה וכל מי שהגר או גורש מיהודה, כונה על-ידי בני הארץ אליה הגר או גורש, "יהודי" כמו "צרפתי" שבא מצרפת. מכאן אנו עוברים אל אשר נכתב בהגדה של פסח בדבר "בארבעת בנים דברה תורה", אשר שלושה מהם שואלים ומבקשים לדעת ולהבין הם: חכם, רשע ותם, ואילו הבן הרביעי "אינו יודע לשאול" אתה שאל במקומו ואמור לו את הסיבה שבגינה מקימים סדר של פסח והשאלה איך מזהים את ארבעת הבנים את החכם לעומת הרשע ולעומת שני אלה התם. ההגדה של פסח שואלת ועונה: זִהוּיָם נעשה לפי מוצא פיהם כך: השואל לעניין ומנסח שאלתו בצורה מלומדת על-פי חוק ומשפט באמרו לשומעיו "אֶתְכֶם" הוא ה"חכם" והשואל תוך סילוף הכתוב בצורה מתוחכמת, ומוציא עצמו מן הכלל באמרו "לכם" הרי הוא מתנשא על אחרים ששם אותם בורים, בעשותו כן הוא מכונה "רשע". ואילו התם זה שאיננו חכם ולא רשע מאמין לשניהם וזה שאינו יודע לשאול, אתה שְׁאַל במקומו וְהָשֵׁב לו כהלכת חכמים, ובכך לכשיגדל יבחין בין חכם לרשע ובין טוב לרע. נאמר עוד: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, והשאלה בעבור מה? גם רש"י שואל "בעבור מה" ומשיב: בעבור שאקיים מצותיו: פסח, מצה ומרור ולהצביע עליהם. להזכיר לכל אחד מישראל כי עצם התהוות בני ישראל לעם וצאתם מעבדות לחרות, מחייבים אותם לזכור ולהזכיר דבר זה שנה בניסן ביום ארבעה עשר לחודש בו יצאו בני ישראל ממצרים כבני חורין.

נצטוו בני ישראל לקרוא -(לקיים) שלושה מועדים בעתם.

שלושת המועדים שנצטוינו לקימם בעתם, משלימים זה את זה ומספרים סיפור יציאת עם ישראל ממצרים בדרכו לעצמאות כעם חופשי. הראשון הוא חג הפסח הנקרא "חג המצות", שבו אוכלים מצות זכר ללחם שאכלו בני ישראל בצאתם ממצרים אשר בצקו לא החמיץ וגם מקריבים "שֶׂה" שנקרא קורבן פסח. יען כי השה נחשב לאלוהי המצרים, מכאן שחיטתו כקרבן ואכילתו מבלי לשבור עצמותיו, הִוְּתָה מדה כנגד למצרים. בשאלת "האמונה" בקיומו של הקב"ה לדעתו של הרמב"ם במשנה תורה מנוסחת כך: וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתות המצאו (הכונה לקב"ה). המועד הנוסף שנטוו בני ישראל לקרוא אותו במועדו הוא חג הסוכות שבא להזכיר שוב את ישיבת ישראל בַּסֻּכּוֹת-ישיבה ארעית עד בואם לארץ כנען לשבת שם קבע. בין שני מועדים אלה מקימים מועד נוסף הוא חג השבועות, שחל אחרי ארבעים ותשעה שבועות מצאת היום הראשון של חג המצות. קיום מועד זה נועד את קבלת התורה בהר סיני במדבר. מועדים אלה נועדו להזכיר לדורות שיבואו אחרי דור מצרים את אשר עבר על עם ישראל עד רשתו את ארץ כנען. וגם לקים כלל זה: מי שאין לו עבר אין לו עתיד. מועדים אלה מזכירים לעם ישראל את עברו ואת עתידו. לבסוף בפרשה זו מדובר בַּ"תְּפִלִּין" שלא לא נזכר בתורה בשמו ולא בצורתו. ברם כיון שנאמר: והיו לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך והיה צורך לקים המצוה ככתבה וכלשונה נוצר התפילין בצורתו המוכרת לנו וגם סדר הנחת התפילין: קודם שמים אותו כיחידה אחת "על ידכה" ולאחר מכן כיחידה נוספת "בין עיניך". ובעוד מצוה חשובה עסקינן בקביעת מזוזה בפתח הבית. לפי לשון הפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך" כמו שנאמר בתפלין "וכתבתם על לוח לבך" וכך מקומות המצוות. מן הראוי גם לשוה ולדבר על קביעת חדש ניסן כראש חדשים לישראל, בעוד הוא החדש השביעי של השנה, כי הרי חֹדֶשׁ תשרי הוא גם ראשון החדשים המצין בריאת העולם לכל האמות. ואילו חדש ניסן נקבע לסמן המועד שבו יצאו בני ישראל כעם ממצרים. קביעה זו איננה משנה סדרי עולם. כאן המקום לשוב ולהזכיר כי הביטוי חֹדֶשׁ משמעותו התחדשות המתרחשת בטבע ודבר זה מקבל ביטוי מוחשי בהופעת הירח ובהעלמו כפי שתאר זאת תהלים: יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת אין אמר ואין דברים בלי נשמעה קולם ובכל הארץ יצא קַוָּם ובקצה תבל מליהם. (תהלים יט/כג) ...

הָבָא נְקַיֵּם יַחַד כֹּל שִׁכְבוֹת הָעָם וְגָם נִזְכּוֹר שֶׁהָיוּ יָמִים רָעִים פַּעַם
הַפַּעַם לֹא בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים מְדֻבָּר אֶלָּא בַּחָמוּר מִכֹּל בְּנַפְשֵׁנוּ נֶאֱמַר
נִפְנֶה עַתָּה אֶל כֹּל מַאֲמִין שֶׁיָּבִין כִּי עַל כַּךְ הַמֵּפִיר הֲפָרָה יִתֵּן הַדִּין
נֹאמַר בַּל יַעֲשֶׂה אָדָם דִּין לְעַצְמוֹ רוֹצֶה אוֹ לֹא הוּא חַי לוֹ בְּתוֹךְ עַמּוֹ
גָּם מֹשֶׁה יָדַע כִּי הָעָם לֹא אָחִיד עֲלָיו לִזְכּוֹר שֶׁהוּא בָּעוֹלָם לֹא יָחִיד
אָמְנָם נֶאֱמַר שֶׁהַשֵּׁם יִלָּחֵם לָכֶם אִם תַּקְפִּידוּ לְהִשָּׁמֵר לְנַפְשׁוֹתֵיכֵם
נֶאֱמַר אֶלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַחֲרִישׁוּן תַּצִילוֹ נֶפֶשׁ אִם גָּם אַתֶּם תָּחַרְשׁוּן
וְלִזְכּוֹר הַפִּתְגָּם שֶׁהָעוֹשֶׂה רַע בְּיָדוֹ לֹא יִוָּשַׁע וּמַלְאָך הַמַּוַת יְהֵא יְדִידוֹ
עַל זֹאת אָנַחְנוּ מַתְִּריעִים וְנַזְהִיר נִזְכֶּה בְּחַסְדּוֹ וְדַרְכֶּנוּ בַּחֲשֶׁכָה יָאִיר
מַכּוֹת מִצְרָיִם הֶם כּאַזְהֲרָה פּה בְּהָפֵר הַצַּו נִלְקֶה בְּמַלְקּוֹת כְּפרְעֹה.