פשרת אדוה בדרך לאיחוד דתי-לאומי

לא קשה להבין מדוע לא נענה בצלאל סמוטריץ' לחיזוריו של איתמר בן-גביר. ההקנטות לאורך השנים, ההקלטות משיחות פרטיות שמודלפות לתקשורת וההצהרות הבומבסטיות על כוונתה של עוצמה יהודית להיות הפתעת הבחירות שנטעו תקוות שווא בקרב המצביעים הביאו כנראה את סמוטריץ' להכרה שאין עם מי לעבוד.

לא מדובר רק ביחסים במישור האישי. במבט של אדם מן החוץ, שאינו בקי בדקויות שבין הזרמים הדתיים, ניתן היה לתייג את בן-גביר וסמוטריץ' כקיצוניים. אך סמוטריץ' בכלל מגיע מאסכולה ממלכתית מתונה המאפיינת את רוב הציונות הדתית.

בן-גביר, לעומתו, התחנך על ערכי תנועת כך וממשנתו הגזענית של הרב מאיר כהנא, שבעיני הציונות הדתית מוקצית מחמת מיאוס. זה בדיוק ההבדל בין לאומיות ללאומנות.

גם אם נכונות הטענות בדבר התמתנותו של בן-גביר, כפי שהעיד על עצמו וכפי שהעיד עליו השר רפי פרץ, גישתה של עוצמה יהודית היא יקוב הדין את ההר. מפלגה שכזו תתקשה להיכנס לקואליציה, לא רק בממשלת אחדות אלא גם בממשלת ימין נטו, "מלא-מלא". כתנועה חוץ-פרלמנטרית, יודעת עוצמה יהודית להשפיע על דעת הקהל, להעלות נושאים לסדר היום, לצעוק ולהרעיש עולמות. אבל במגרש הפוליטי היא תתקשה לשחק.

כמו הרשימה המשותפת משמאל, ואולי אפילו כמו מרצ, במהותה - עוצמה יהודית נדונה לאופוזיציה. בניגוד לשיבולים, היודעות להתכופף מול רוח פרצים ומיד אחר כך להזדקף, בנויה עוצמה יהודית מקנים קשים שכל כיפוף עלול להביא לשבירתם. לכן נגזר דינה לשבת תמיד בחוף המבטחים של האופוזיציה - מקום שממנו אפשר לצעוק בלי לשאת באחריות.

הציונות הדתית לעומתה מעוניינת לשנות מציאות באמצעות עשייה ולא באמצעות קריאה מהיציע, היא קופצת אל מי-הפוליטיקה הגועשים והבאושים כדי להציל מה שאפשר. היא אומנם נרטבת ופה ושם נאלצת להתגמש ולהתפשר זמנית, אך גודל המשימה אינו מרפה את ידיה.

במובן הזה, קשה יהיה לאלף את ה"סוררת", עוצמה יהודית. בציונות הדתית מבינים שחבירה למפלגה זו תוביל בהכרח לפיצול בסגנון מרב מיכאלי, שבעוד שני עמיתיה למפלגה נכנסו לקואליציה - בחרה היא להישאר בחוץ.

כדי להגיע למצב של איחוד מפלגות הימין הקטנות, על סמוטריץ' יהיה לדרוש מעוצמה יהודית לשחק על-פי הכללים, לקבל כל הכרעה של הסיעה, ולא להתנהל כאופוזיציה בתוך הקואליציה.

יתרה מכך, לאחר האיחוד בינה לעוצמה יהודית, ניתן להניח שבאיחוד שכזה תיכלל גם רשימת נעם הבדלנית וחדורת המוטיבציה, שהתנגדותה לנציגות נשית ברשימה מטעמה ידועה, אך לא מנעה ממנה להתגמש הפעם ולהסכים לרוץ עם רשימה שחברה בה אישה. מאחר שכך, בהעדר נשים מלבד חגית משה, יוכל בן-גביר למחול על כבודו ולהוכיח עד כמה הוא נכון לסייע לאיחוד בימין באמצעות ויתור על מקום ברשימה, לטובת נציגה מטעם עוצמה יהודית שתשובץ במיקום גבוה ברשימה - אדוה ביטון למשל.

בזמן שביטון תכהן כיו"ר ועדה בכנסת או אפילו כשרה בממשלה, ימונה בן-גביר לתפקיד בעל השפעה כגון מנכ"ל משרד ממשלתי או מנהל של גוף ממשלתי אחר שבו יוכל להביא לידי ביטוי את כישוריו. מדובר בוויתור זמני, שנועד לסלול את הדרך לעבודה משותפת ולהפשרת הקרח. בהעדר פשרה שתביא לאיחוד, עלולות כל ארבע מפלגות הימין הדתי למצוא עצמן תלויות זו לצד זו מתחת לאחוז החסימה, ואולי אפילו להביא לעליית ממשלת מרכז בדומה לממשלה היוצאת.