האם סביר שבשנת 2021 ועדה מקומית מתעלמת מהחלטה של ועדת ערר לה היא כפופה? האם הגיוני שרשות ציבורית, עליה מוטלת חובת הגינות מוגברת, תעשה דין לעצמה? ויתרה מכך: שוועדת הערר לא תוכל לתת את המענה הנדרש לאזרח ותשלח אותו לניהול הליכים ארוכים בערכאות אחרות?
מדובר בערר שהוגש בידי בעלי זכויות, בעקבות חיוב היטל השבחה בגין חדרי יציאה לגג. ועדת הערר קבעה, כי שומת הוועדה המקומית בני ברק לא כללה כל התייחסות לכך שאין המדובר בגג צמוד, והורתה לוועדה המקומית לתקן את שומתה ולתת ביטוי למצב הזכויות, בהתאם להלכות קודמות.
אלא מאי? שנתיים לאחר החלטה זו (שהפכה חלוטה), הוועדה המקומית הודיעה לבעלי הזכויות, כי אין בכוונתה לתקן את השומה והיא לא תפעל בהתאם להחלטת ועדת הערר. דבר זה חמור ביתר שאת כאשר מדובר ברשות ציבורית, עליה חלות חובות מוגברות לנהוג
בתום לב וביושר. חובת ההגינות המינהלית מציבה בפני הרשות רף גבוה ביחסיה עם האזרח, יותר מזה הקיים והמוכר במשפט האזרחי במערכת היחסים החוזית בין פרטים, שהרי הרשות תפקידה להיות נאמנה של הציבור.
בעקבות סירוב הוועדה המקומית לתקן את השומה, בעלי הזכויות פנו שוב לוועדת הערר, בבקשה שתיתן צו עשה ותורה לוועדה המקומית לתקן את השומה. וכך קבעה ועדת הערר (ערר 85271/14):
"מיותר לומר כי הוועדה המקומית אינה יכולה לעשות דין לעצמה ולא לתקן את השומה בהתאם להחלטתנו. לו סברה הוועדה המקומית כי בהחלטה נפלה טעות, כי אז המקום לתקוף את ההחלטה הינו בפני בית המשפט המוסמך. משלא הוגש ערעור - הרי שהחלטת ועדת הערר בדבר התיקון הנדרש, הינה החלטה חלוטה. ההחלטה מדברת בעד עצמה. עם זאת, ועדת הערר איננה מוסמכת לתת צווי עשה, או לכוף את הוועדה המקומית לקיים את החלטתה - ולשם כך יש לפנות אל בית המשפט המוסמך".
החלטה זו ככל הנראה נכונה מבחינה משפטית, אך מקוממת מבחינה מעשית. ועדת הערר נעדרת סמכות חוקית לתת לבעלי הזכויות צו עשה, כלומר: אין באפשרותה לתת צו המחייב את הוועדה המקומית לתקן את השומה, אף שכבר הוחלט כך לפני שנתיים. חוסר סמכות זו מעודד את הוועדה המקומית לפעול בצורה זו, ומנצל את המצב האבסורדי שנוצר. לא כל שכן, שבעלי הזכויות נאלצים להיגרר להליכים נוספים בבית המשפט ולהוצאות מיותרות, וזמן רב שהולך ואוזל.
חוק בתי המשפט אינו חל על ועדות הערר, ואין ועדות הערר יונקות את סמכויותיהן מחוק זה. אף לעניין הוצאה לפועל והליכי ביזיון, הקיימים באשר להוראות בתי המשפט, נראה הם כי הוחרגו ועדות הערר.
מדוע המחוקק יצר מלכתחילה הפרדה בין החלטות של ועדות ערר לבין החלטות של בית המשפט? מדוע לא כל ההחלטות שיש לבצען ינוהלו בגוף אחד, ודאי כאלו שמטילות חיוב כספי? האם ראוי לתת לרשויות אפשרות להתעלם מצווי ועדת הערר? ונזכיר, כי בעבר חלק גדול מההליכים המתבררים בוועדות הערר, בעיקר אלו הנוגעים להיבטים כספיים, התבררו בבתי משפט שאת פסקי הדין שניתנו ניתן היה לאכוף.
בפועל, האזרח שהרשות מתעלמת ממנו נאלץ לפתוח בהליכים חדשים בבית המשפט על סמך החלטות ועדת ערר. זאת, במקום לאכוף את ההחלטות שכבר ניתנו. הדבר לא פשוט, גורם לעינוי דין והתמשכות הליכים וכרוך באגרות נוספות שלעיתים עלולות להיות גבוהות. תחושה קשה זו מתעצמת, כאשר המצב הפוך, והרשות מקבלת החלטה לטובתה בוועדת ערר. היא זכאית, באמצעות כלים שונים שנתן בידיה המחוקק, לפעול לגביית חוב ללא עיכובים.
ראוי שהמחוקק יפתור לקונה זו, ויתן לאזרח כלים להתמודד עם רשויות המתעלמות מהחלטות שיפוטיות ועושות ככל העולה על רוחן, מתוך כוונה להתיש את האזרח בתקווה שיתייאש בדרך.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
