אירועים היסטוריים, גדולים ככל שיהיו, הם כמעט תמיד תוצאה של תהליך ממושך ולא של התרחשות נקודתית. חורבן בית שני החל 100 שנה קודם, כאשר היריבים על המלוכה בירושלים ביקשו סיוע רומאי. את שורשי המהפכה הצרפתית ב-1789 ניתן למצוא בתחילת אותה מאה, בימי לואי ה-14. המהפכה הבולשביקית באה אחרי עשרות שנים של תסיסה ברוסיה. את הקמת מדינת ישראל יש לזקוף לזכות חיבת ציון של המאה ה-19. הקומוניזם החל לקרוס במרוץ החימוש של שנות ה-80.

הסתערות תומכיו של דונלד טראמפ על הקפיטול ב-6 בינואר 2021 אינה יוצאת דופן בהקשר זה. היא לא נגרמה בשל נאומו של טראמפ באותו בוקר, וגם לא בעקבות שקריו הבלתי-פוסקים בחודשיים הקודמים. שורשיה נעוצים בתהליכי הקצנה קשים העוברים על החברה האמריקנית מזה עשרות שנים, כאשר בשני הצדדים הפוליטיים יש לא מעטים הסבורים שהצד השני מוליך את ארה"ב לחורבנה. במובן זה, טראמפ היה התסמין ולא גורם המחלה.

אבל טראמפ כן נושא באחריות אישית ישירה לאירועים. הנשיאים שקדמו לו ניהלו מסעות בחירות מפלגתיים וניסו למשול בצורה ממלכתית; אצל טראמפ, הנשיאות הייתה מסע בחירות אחד גדול והשיסוי היה כלי העבודה. הוא פעל בצורה בלעדית לקידום האג'נדה שלו ושל מצביעיו, תוך ניכור מכוון של כל היתר. הוא סירב בתוקף לגנות את הגזענים הלבנים. לשונו הייתה אלימה. התנהלותו ערב הבחירות ובמיוחד אחריהן, הייתה השיא: שקרים גסים, עידוד לאלימות, חתירה תחת יסודות הדמוקרטיה.

לכן, התובעים הדמוקרטיים צדקו (10-11.2.21) כאשר הציגו את אירועי 6 בינואר בהקשר הרחב שלהם: הסירוב מראש להכיר בתוצאות הבחירות, הקריאה לתומכיו הגזענים להיות מוכנים, הלחצים והאיומים על פקידי בחירות. הם הראו כיצד תומכיו של טראמפ פעלו במשך חודשים בצורה אלימה, והוא לא גינה אותם אלא אפילו עודד אותם. 6 בינואר היה התוצאה האפשרית היחידה. טראמפ אשם.

הפרטים והראיות שהציגו התובעים היו מזעזעים. דומה היה שאנו צופים בתמונות מארמון החורף בסנט פטרסבורג של 1917 או מבירתה של מדינה אפריקנית נידחת. התברר, שהפורעים היו במרחק של 58 צעדים מהנתיב בו צעדו הסנאטורים בדרכם למקום המבטחים הסודי, ורק חיץ אנושי של משטרת הקפיטול הפריד ביניהם. הם היו במרחק של 30 מטר מן החדר בו שהה סגן הנשיא, מייק פנס, לאחר שאנשי השירות החשאי הוציאו אותו מאולם הסנאט. מנהיג המיעוט דאז והרוב דהיום, צ'אק שומר, נאלץ לשוב על עקבותיו בבהילות לאחר שכמעט נתקל בהם.

צעקות הפורעים היו ברורות לחלוטין, כמו גם הראיות המוצגות במשפטיהם. הם רצו לרצוח את מייק פנס ואת יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי. חד וחלק. למי ששכח, פנס היה סגנו הנאמן של טראמפ, וכל "חטאו" היה בכך שהבהיר שהוא ימלא את חובתו החוקתית ולא יתערב בהליך אישור נצחונו של ג'ו ביידן. פלוסי, היו"ר הדמוקרטית של בית הנבחרים, הייתה ראש האופוזיציה לטראמפ ומטרה בלתי פוסקת ללעגו ושנאתו. ההגדרה של התובעים הייתה מדויקת לחלוטין: טראמפ צייר מטרה על גבם של השניים, ואז שלח את האספסוף לקפיטול.

שיהיה ברור: אם מישהו מן המחוקקים הדמוקרטים היה נופל בידי הפורעים, הם היו רוצחים אותו. אם פנס היה נופל בידיהם, הם היו רוצחים אותו. אם מחוקקים רפובליקנים מתנגדי טראמפ היו נופלים בידיהם, הם היו רוצחים אותם. ייתכן שהם היו "מסתפקים" באנשי צוות ובשוטרים; שוטר אחד אכן נרצח, ואת האחר הם ניסו למחוץ. וכאמור, המרחק היה רק כמה עשרות מטרים. לכן, טראמפ אשם לא ב"סתם" התפרעות, אלא באחריות למשלוח כנופיית רוצחים לליבה של הדמוקרטיה האמריקנית.

לצד כל אלו, אולי שלא במתכוון, התובעים הדגישו את גודל המחדל המודיעיני והמשטרתי. הם דיברו כאמור, ובצדק, על ההסתה הבלתי-פוסקת מצד טראמפ ואנשיו. הם הראו כיצד טראמפ עצמו קרא שוב ושוב לתומכיו להגיע לוושינגטון ב-6 בינואר והבטיח: It will be wild. הם הזכירו את ההתראות של ה-FBI ואת העובדה שרבים מן הפורעים הגיעו לקפיטול כשהם לבושי בבגדי הסוואה ומצוידים בקסדות ואפודי מגן. היה ידוע מיהם הארגונים המסוכנים ביותר: Proud Boys, Oath Keepers, Women foe America First. ובכל זאת, אבטחת הקונגרס נותרה בידי משטרת הקפיטול – שהייתה לחלוטין בלתי ערוכה למשימה.

חלק מהסרטונים שחשפו התובעים צולמו במצלמות האבטחה של הקפיטול, והצופה נותר תוהה: מה שוות המצלמות, אם אין מאחוריהן אבטחה? השוטרים לא היו חמושים אפילו באלות, וניסו בידיהם החשופות להדוף מאות פורעים אלימים, חלקם מצוידים בקרשים ובמוטות (לשם השוואה: משמר הכנסת מצויד תמיד בנשק חם). לא היה להם שום סיכוי. השוטרים מן השורה הצילו את חייהם של חברי הקונגרס; היערכות מתאימה של מפקדיהם לא הייתה מאפשרת לפורעים אפילו להתקרב לבניין. ולאחר מכן עברו שלוש שעות של אימה עד שביחד עם שוטרי וושינגטון הם החלו לפנות את הפורעים, שוב – כמעט בידיים חשופות. זה בלתי נתפס.

אחרי המחזות הללו, כיצד ייתכן ש-44 סנאטורים רפובליקנים צפויים להצביע נגד הרשעתו של טראמפ? כיצד ייתכן שלפי כל הסימנים, לא יימצאו בין 50 חברי הסיעה 17 הקולות הדרושים להרשעתו? התשובה פשוטה: הם נכנעים לטרור.

מבין 75 מיליון מצביעיו של טראמפ, כמחצית (ואולי יותר) מאמינים שהניצחון נגנב ממנו. זהו כוח פוליטי אדיר, והמחוקקים הרפובליקנים אינם רוצים לצאת נגדו. יש לזכור, שהבחירות בארה"ב הן אישיות מתחילתן (הפריימריז) ועד סופן (הקלפיות). חברי הקונגרס – הסנאטורים מדי שש שנים, הצירים מדי שנתיים – תלויים בציבור הבוחרים במדינה ובמחוז, הרבה יותר מאשר במנגנון המפלגה ובעמיתיהם לסיעה. כאשר הדבר גורם להם להעדיף את הקריירה שלהם על פני האמת וטובת הכלל, זהו עיוות של הדמוקרטיה – וזה בדיוק מה שקורה כעת.

יש בכך לא מעט אירוניה: המפלגה הרפובליקנית, כמו מפלגות ימין שמרניות ברוב העולם, היא התומכת ביד קשה כלפי עבריינים ובחיזוק כוחות אכיפת החוק. טראמפ עצמו הגדיר אותה כ"מפלגת החוק והסדר". אבל כעת, בשל הפחד מאותם פורעים והדומים להם ברחבי ארה"ב, בכיריה ממלמלים משהו על חוקתיות ופיוס במקום להעניש את האחראי לאחד הפשעים הפוליטיים הגדולים ביותר בתולדות ארה"ב. במקום לאפשר לסנאט למנוע מטראמפ להתמודד שוב, במקום לנצל את ההזדמנות לסלק אותו מן החיים הציבוריים – הם מאפשרים לו להמשיך ולשלוט בהם.

כפי שאמרנו, טראמפ היה התסמין – וכל עוד לא מטפלים בתסמין, ודאי שלא מטפלים במחלה. הגזענות החמושה של הימין הקיצוני, הנכונות של חלקים בו לרצוח את העומדים בדרכם, הסירוב שלהם להכיר בהכרעת הבוחר – זוהי המחלה האמיתית. 44 סנאטורים רפובליקנים (אולי קצת פחות, אם יימצאו עוד אחד או שניים שיפעלו בצורה מצפונית) מעבירים מסר ברור: אנחנו מעדיפים להיות חלק מן המחלה ולא חלק מן הריפוי.