קול יעקב, ידי בנימין?

"פעם זה היה העיתון הכי חשוב, נפוץ יותר מ'הארץ' וממש בעל השפעה. זאת אומרת, הממשלה הייתה מאוד מושפעת ממנו, כי היא הייתה נותנת הוראות מדויקות מה צריך לכתוב שם, ולמחרת היא הייתה קוראת את העיתון ואומרת: אה, זה בדיוק מה שצריך לעשות... כונה בפי העם 'פראבדה', השד יודע למה". מישהו רוצה לנחש על איזה עיתון מדובר?

זהו "דבר", בתיאורם של אמנון דנקנר ודוד טרטקובר בספרם הנפלא "איפה היינו ומה עשינו: אוצר שנות החמישים והשישים", למרות שבהחלט ייתכן שבעוד עשור או שניים יקומו ממשיכיהם ויתארו כך את ישראל היום. וזו הסיבה היחידה לכך שצריך מדי פעם להתייחס למאמרים המופיעים בעיתון זה - כי בהחלט ייתכן שהם משקפים את דעתו של ראש הממשלה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר ביעקב ברדוגו, שהוא שופר נאמן של בנימין נתניהו, משפחתו וסניגוריו. אז כאשר בישראל היום מתפרסם מאמר של ברדוגו (19.2.21) המציע "רפורמה רוחבית" במערכת המשפט, מותר להניח שהוא משקף את עמדת נתניהו (גם אם משום מה הוא נדחק לעמוד 17, ותפס שליש עמוד ליד שני שלישים של מודעת פרסומת).

כמה מן ההצעות של ברדוגו סבירות ואף ראויות. פיצול תפקיד היועץ המשפטי וראש התביעה - בהחלט נחוץ; אין היגיון בשילוב הנוכחי, ובחודשים האחרונים אנו עדים לניגוד העניינים בו מצוי אביחי מנדלבליט בתיקי נתניהו. בחירת היועץ המשפטי בידי הממשלה - ראוי לדיון; זהו המצב בבריטניה, בה היועץ המשפטי הוא חבר ממשלה, וזוהי בוודאי דמוקרטיה שניתן ללמוד ממנה. פתיחת מכרזי הפרקליטים לציבור הרחב - אין שום סיבה שזה לא ייעשה. מערך ביקורת עצמאי על הפרקליטות והיועץ המשפטי, שיכלול צעדי ענישה - רצוי מאוד. להוציא את מח"ש מפרקליטות המדינה - חיוני ודחוף. חוק "פרי העץ המורעל" - ראוי לבחינה מעמיקה בידי אנשי מקצוע, תוך בחינת המתרחש בעולם.

הבעיה היא שה"רפורמה" של ברדוגו כוללת כמה הצעות מסוכנות ביותר, שאם יתקבלו - יעמידו בסכנה ממשית את הדמוקרטיה הישראלית, פשוטו כמשמעו. כל ההצעות הללו מרוכזות בפסקה בה עוסק ברדוגו בבתי המשפט, והן מלמדות על כוונה ברורה ביותר: השתלטות של הדרג הפוליטי של בתי המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט. וכאשר בתי המשפט נתונים בידי הפוליטיקאים, זו אינה דמוקרטיה - משום שהם הופכים להיות עושי דברם של הפוליטיקאים במקום להגן על האזרח מפני השלטון. ואגב: זה סותר לגמרי את ההצעות של ברדוגו בנוגע לפרקליטות ולמשטרה, שעל פניהן מיועדות לסייע לאזרח מול גופים עוצמתיים אלה. מה שמעלה את השאלה, האם אלו הצעות כנות, או שהן נובעות רק מן הביקורת של נאשם מספר 1 על הליכי החקירה וההעמדה לדין בתיק 16704-01-20.

נעבור על ההצעות אחת-אחת ונעשה את מה שברדוגו אינו עושה - נבחן אותן ברמת המעשה והמשמעות, במקום להסתפק בססמאות קצרות.

שימוע פומבי למועמדים לבית המשפט העליון.

הסברנו כאן בהרחבה מדוע מדובר בקרקס של אינקוויזיציה פוליטית והכפשות אישיות, ומדוע מי שחושב שאפשר לקחת פיסה קטנטנה מן השיטה האמריקנית ולהשתיל אותה בשיטה הישראלית השונה לחלוטין - פשוט מדבר שטויות גמורות. המטרה האמיתית של ההצעה היא להרתיע מועמדים ראויים ולהבטיח שייבחרו רק אנשי שלומנו - של הקואליציה כמובן. זהו חלק מקוצר הראות הקבוע של אנשי הימין, הבטוחים שהשלטון יהיה בידיהם לעולם ועד; וכאשר יום אחד יאבדו אותו (וזה יקרה מתישהו) - הם ייללו על "בג"ץ של מרצ".

בחירת שופטים בידי נציגי הכנסת ללא נציגי לשכת עורכי הדין ושופטי בית המשפט העליון.

זוהי ההצעה המסוכנת ביותר, שכן היא מוליכה לפוליטיזציה מוחלטת של המערכת. שימו לב: ברדוגו מדבר על כל השופטים, לא רק על שופטי העליון. הוא רוצה שבבתי המשפט לתביעות קטנות, בבתי המשפט למשפחה ובהרכבי פשע חמור בבתי המשפט המחוזיים יהיו מי שייבחרו אך ורק בידי פוליטיקאים. וברור שגם הקידום שלהם - בתוך הערכאות וביניהן - יהיה תלוי לחלוטין בפוליטיקאים. זהו מצב שאיננו קיים אפילו במדינות כמו פולין, הרומסות את עצמאות המערכת השיפוטית. שיהיה ברור: אין דמוקרטיה כאשר השופטים תלויים בפוליטיקאים. פשוט אין.

קביעת כללי זכות העמידה בבג"ץ בחוק.

יש על מה לדבר, והצענו כאן דרכים לעשות זאת. אבל מאחורי האמירה האובייקטיבית-לכאורה של ברדוגו מסתתרת כוונה ברורה ביותר: לחסל לחלוטין את מעמד העותר הציבורי, או להותיר אותו רק למי שהשלטון יחפוץ ביקרו (כמו רגבים, התנועה למשילות ולדמוקרטיה ופורום קהלת; על זכות העמידה שלהם כנראה אסור לוותר).

ביטול יכולת התערבות בג"ץ בהחלטות הרשות המבצעת והמחוקקת בעילות של מידתיות וסבירות.

גם כאן, מדובר על מתן יד חופשית לחלוטין לפוליטיקאים (שוב, בעיוורון לפיו השלטון יהיה תמיד בידי המחנה של ברדוגו). אכן, מדובר על עילות חמקמקות - אך אין מנוס מהן. החוק אינו יכול לתת מענה ברור לכל תרחיש אפשרי, ויש עקרונות-על של מינהל תקין. ושוב: גם אנשי ימין עותרים לבג"ץ ומבקשים להתערב בשיקול הדעת של הרשויות, בדיוק מאותן עילות.

אין מנוס גם מחקיקת חוק יסוד החקיקה להסדרת ביקורת שיפוטית על חוקים, לצד פסקת התגברות ברוב של 61.

החלק הראשון של המשפט עמום: מה בדיוק ייקבע לדעת ברדוגו במסגרת "הסדרת ביקורת שיפוטית על חוקים"? הפרטים כאן חשובים ביותר. החלק השני שוב מעביר את השליטה לידי הפוליטיקאים ברוב מזערי, שאף עשוי להיות מקרי או לנבוע משיקולים זרים (נזכיר לו כיצד עברו הסכמי אוסלו), ויוצר רודנות של הרוב הקטן ביותר האפשרי.

יש להחיל הטלת סנקציות נגד שופטים שלא מפרסמים פסקי דין בתוך 30 יום כמתחייב בחוק.

את זה יכול להציע רק מי שאין לו מושג כיצד מתנהלים תיקים ושכנראה כף רגלו כבר מזמן - אם בכלל - לא דרכה ביום דיונים טיפוסי. לכל שופט בישראל יש בממוצע 1,000 תיקים בשנה - תוצאה יצירה של הצפת מקצוע עריכת הדין בידי רבבות שאינם יודעים את עבודתם ומקוששים פרנסה בכוח. אף שופט אינו נהנה מערימת תיקים הממתינה להכרעה; העומס הוא שיוצר את העיכובים. יש מאות ואלפי תיקים כלכליים סבוכים מבחינה עובדתית, יש מאות ואלפי תיקים פליליים גדולים; משפט צדק בהם מצריך חודשים של עבודה.

ההצעה של ברדוגו היא להלך אימים על שופטים - חלק מאותה השתלטות פוליטית אליה הוא חותר. ושיהיה ברור: שום כשל במערכת המשפט - ויש כשלים, חלקם משמעותיים - אינו מתקרב להרס המוחלט שתביא פוליטיזציה של המערכת. בהינתן כל ההצעות יחדיו, זוהי פרפראזה ברורה לדוברת נאמנה אחרת של בלפור - מירי רגב: מה שווים בתי המשפט אם איננו יכולים לשלוט בהם.