ל"ג בעומר בבנין המשותף

כבכל שנה אנו נמצאים בעיצומם של ימי העומר המתקרבים ומתקדמים ליום ל"ג בעומר יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. וכן באותו יום מפסיקים אנו לנהוג מנהגי אבילות על מותם של עשרים וארבע אלף תלמידים של רבי עקיבא, ומותר להסתפר ולישא אישה ומרבין קצת בשמחה, כמו שפסק הרמ"א (אורח חיים סימן תצג סעיף ב ולדעת הספרדים מסתפרים רק ביום לד לעומר).

המנהג הרווח ביום ל"ג בעומר בכל תפוצות ישראל להדליק מדורות אש. אש זו מסמלת את "אש התורה" והם הסודות וסתרי תורה שגילה רבי שמעון בר יוחאי. גם כששמחים בשמחה של הדלקת מדורות או אם יש כאלו שגם עושים "על האש", צריכים לזכור כי יש לעשות זאת במקום שאינו מפריע לשכן או לאחרים. ואף אם מקיימים בזה "מצווה" או שמחה של מצווה, מכל מקום אסור שהדבר יזיק לאחרים. ופשוט שאין אדם יכול לטעון שמקיים מצווה, היכן שהדבר מפריע לאחרים.

בהלכות שכנים (שולחן ערוך חושן משפט סימן קנה סעיף א ושם סעיף לו) מבואר שאין אחד יכול לעשות עשן וריח בתוך ביתו, ואפילו החזיק בזה, כגון שהרבה זמן היה לו תנור שמעשן בביתו, או בחצירו אינו יכול לטעון על חזקה כמבואר שם (בסעיף לו). ובעשן שאינו תדיר כגון תנור או כירה של בית מבואר בשולחן ערוך (סעיף לז) אין יכול לעכב עליו ויכול השכן להשתמש בתנור או כירה, אבל לכתחילה יכול לעכב גם בעשן שאינו תדיר (ועיין בבית יוסף משמע דדוקא שהעשן מגיע לשכן ברוח מצויה). והרמ"א פסק שבעשן שאינו תדיר אינו יכול למחות אפילו לכתחילה.

ולמעשה הש"ך (שם ס"ק יט) פסק כדעת השולחן ערוך, וכתב שם אף שהרמ"א הכריע כמהרא"י בספרו תרומת הדשן, כיון שהמעיין בתשובתו יראה דגם מהרא"י גופיה לא ברירא ליה האי פיסקא, עכ"ד הש"ך. ובפתחי תשובה (שם ס"ק ז) הביא דעת הגאון רבי עקיבא איגר (בסימן קנא) שפסק כדעת הרמ"א. ובספר נתיבות המשפט (שם ס"ק סז) פסק כדעת השולחן ערוך והוסיף שעל המזיק להביא ראייה, לפיכך לכתחילה יכול שכנו לערער על המבעיר אש אפילו שאינו תדיר. אבל כיום שהתנורים והכירות שלנו אינם מפיצים עשן יתר, ואינם מזיקין בעשן וריח רק בצורה סבירה, אין יכול שכן לעכב על בישול שאדם עושה בשלו.

וכן מי שעושה במרפסת ביתו "על האש" כגון מנגל גחלים, או גריל גז וכיו"ב, כיוון שיש בו שימוש סביר אין שכנו יכול למונעו כיוון דהוי שאינו תדיר, וכדין מה שכתב השולחן ערוך (שם סעיף לז) שתנור שהיחיד אופה בו פת וכן כירה, כיוון שאינו תדיר אינו יכול לעכב עליו. וכל זמן שהדבר נעשה בצורה סבירה, וכן המנהג לעשות לעיתים תכופות "על האש", אין שכן יכול למנוע מחבירו לעשות כן. והיכן שאדם מעמיד את הגחלים בצורה שהעשן ישר מגיע לחלון של חברו, אף שהדבר נעשה שלא בתדירות, אין להניח את הגחלים בצורה שעולה העשן ישירות לחלון חברו כיון שהנזק ישיר. והדבר דומה לדין "גירי דיליה" וכמו שמזיק במעשה ישירות, כמבואר בנתיבות המשפט (סימן קנה סק"א) שכל דיני הרחקות הם מדין זה, ומכל מקום אין מן הנמנע שמתוך יחסי שכנות תקינים, להתחשב בחבירו שלא יניח את המנגל או הגחלים במקום שהעשן עולה ישירות לחלון חברו.

וכל מה שנתבאר עד עתה, מדובר בשכנים שכל אחד עושה בתוך שלו, וכשעושה כן שלא בתדירות, יכול לעשות בבית שלו ואין השכן יכול לערער או למחות בו. אבל בשטח המשותף לכל הבניין, אם יש שכנים שמתנגדים להבערת מנגל, או מדורה, אין שום היתר להבעיר אש במקום זה. כיון שהחצר משותפת לכולם, ואין אחד יכול לעשות דבר המפריע או מזיק לחברו. אגב, הוא הדין לגבי "עישון סיגריות" אדם יכול לעשן בתוך ביתו שהרי העשן אינו תדיר (וגם בזה יש לדון שאסור במקום שהשכנים מפריע להם ריח העישון, מדין שהדבר ברור כיום שהעישון מזיק לבריאות) אבל אסור לו לעמוד בחצר בניין משותף ולעשן בו, כשהדבר מפריע לחלק מהדיירים, ויכולים הם למחות בו כיוון שיש להם זכויות בחלק המשותף.

לפיכך הוא הדין לגבי הבערת מדורות ביום ל"ג בעומר, או עשיית מנגל וכדו' אין לעשות כן בשטח המשותף בבנין מגורים ובפרט אם יש התנגדות של חלק מהדיירים בבנין. וגם אם עושה זאת בשטח ציבורי מחוץ לשטח הבניין, יש להרחיק את האש כ-10 מטר משטח הבניין (לפי הנחיות מערך כיבוי אש) וככל שיש מחלוקת בדבר, כגון שחלק מדיירי הבניין רוצים לעשות מדורות בחצר המשותפת לכלל דיירי הבניין, וחלק אינם מעוניינים בזה, יש לכנס אסיפה כללית של דיירי הבניין, ועל-פי הרוב יוחלט הדבר.