ברגעים שלאחר תקרית ירי שהתרחשה לאחרונה בטיימס סקוויר בניו-יורק, הצילה השוטרת אליסה פוגל את חייה של ילדה בת ארבע. פעולותיה נקלטו במצלמת הגוף שלה ופורסמו בהבלטה בידי משטרת העיר. במקביל, הורה בית המשפט למשטרה למסור תיעוד פחות מחמיא מן האירוע בו נורתה למוות סוזן מילר, חולת נפש, בביתה ב-2018. הפער הזה בזמנים מלמד על בעיה, אומרים פעילי זכויות אדם בכתבה נרחבת של USA Today על השימוש במצלמות גוף – אמצעי שהוכנס גם למשטרת ישראל.

בשנים שמאז מותו של מייקל בראון והמחאות שפרצו בעיר פרגוסון בשנת 2014, דרשו פעילי זכויות אדם ואפילו שוטרים להכניס מצלמות גוף בכל 18,000 המשטרות בארה"ב. המצלמות אמורות לאפשר לציבור לראות מה באמת קורה כאשר אזרח נהרג מידי המשטרה, אך בפועל לא זה המצב. המשטרות עצמן מחליטות לעיתים קרובות מה הציבור יראה ומתי, תוך ניצול יוצאים מן הכלל שנקבעו בחוק, מפרסמות קליפים בצורה סלקטיבית ואפילו טוענות נגד הפרסום בנימוק של פרטיות המת. בכמה מקרים פורסמו הסרטונים ככלי של יחסי ציבור למשטרה.

בתוך שנתיים אחר מותו של בראון, רכשו 7,200 משטרות מצלמות גוף; היום המספר כנראה גבוה יותר. אבל ל-38% מהן אין כללים לשימוש בהן. 60% מעניקות לשוטרים המעורבים בתקריות גישה לתיעוד בלא למלא בקשה רשמית – מה שפותח פתח ל"טיפול" בהקלטות. מחקר שנערך אשתקד ובדק 30 ניתוחים של השימוש במצלמות גוף הגיע למסקנה, כי קיים "חוסר ודאות משמעותי" בשאלה האם הן מפחיתות את השימוש בכוח, אם כי הן יכולות להפחית את תלונות האזרחים.

מצלמות גוף חשפו שוטר מלוס-אנג'לס חופן את שדיה של אישה מתה, שוטר מבולטימור מפברק ראיות בתיק סמים ומעשים נוראים או פליליים אחרים. מבחינתם של שוטרים נגדם מועלות טענות שווא, המצלמות הן אמצעי חשוב להוכחת צדקתם על-פי דקות של צילום במקום אחרי חודשים של חקירות. הן גם שינו בצורה משמעותית את אופן ההכשרה של שוטרים, שכן הן מאפשרות לפתח טקטיקות המונעות הסלמה בשטח ומקרים של "התאבדות באש שוטרים": מצבים בהם אין לשוטרים מנוס אלא לירות.

הטכנולוגיה השתנתה לאורך השנים – אך לא החוקים הקובעים האם השימוש המשטרתי בכוח היה מוצדק. פסיקת בית המשפט העליון משנת 1989 מעניקה לשוטרים ליהנות מן הספק. כאשר שוטר אומר למושבעים שהוא חשש לחייו או שנאלץ להחליט בתוך שברירי שנייה האם לירות – כמעט בטוח שהוא יזוכה, אם בכלל יועמד לדין. רוב השוטרים מבינים כיום, שכדאי להם לצאת לרחוב כאשר הם נושאים מצלמות גוף.

הסיבה לכך, לפחות באופן חלקי, היא שהמשטרות עצמן כותבות את הכללים לגבי השימוש בסרטונים – מציין USA Today. כאשר ארגוני השוטרים ותומכיהם החלו להבין שמצלמות הגוף הן בלתי נמנעות, הם החלו להפעיל את עוצמתם הפוליטית כדי להגביל את גישת הציבור לצילומים. התוצאה, טוענים כמה פעילים, היא שהמשטרות משחררות את התיעוד כאשר הוא משרת אותן וכך הפכו אותו ממכשיר בקרה למכשיר תעמולה. לעומת זאת טוענת משטרת ניו-יורק, בנוגע לתיעוד מותה של מילר, כי המקרה מלמד על האיזון העדין שיש להפעיל בכל מקרה לגופו.

כמה מדינות, ובהן ניו-המפשייר ואוהיו, העניקו גישה ציבורית נרחבת לצילומים. אבל אחרות, כגון דרום קרוליינה וצפון קרוליינה, מטילות מגבלות רבות המאיינות את היתרונות של השימוש במצלמות, משום שהן מתייחסות לתיעוד כאל חומר ראיות ולא כתיעוד ציבורי. עם זאת, אותן מדינות מאפשרות למי שמתועד בצילומים או לנציגיו של המת לבקש את החלקים הרלוונטיים של הסרטונים.

זה מה שעשתה משפחתו של אנדרו בראון, שנורה למוות בחודש שעבר בצפון קרוליינה. אבל בית המשפט קבע שהיא תקבל 20 דקות בלבד; למעלה משעתיים של תיעוד לפני ואחרי התקרית לא נמסרו לה. פעילים זכויות אזרח טוענים, שמצב כזה מחטיא את מטרתן של המצלמות, שהיא לא רק להטיל אחריות על שוטריפ שפעלו בצורה פסולה, אלא גם להבין מה השתבש כדי למנוע את הישנות המקרה.

תיעוד מותו של ג'ורג' פלויד בחודש מאי שעבר בידי עוברי אורח גרם לכך שהאירוע הגיע לכל רחבי ארה"ב, אבל הוא תועד גם במצלמות הגוף של ארבעה שוטרים שהיו מעורבים בתקרית. צילומים אלו שימשו כחלק מן הראיות להרשעתו של דרק צ'ובין, השוטר שרצח את פלויד; עונשו ייגזר בחודש הבא. בעקבות רצח פלויד, הצטרפו שש מדינות – קולורדו, קונטיקט, מרילנד, ניו-ג'רזי, אילינוי וניו-מקסיקו – לצפון קרוליינה, בחיוב השימוש במצלמות גוף בידי שוטרים הבאים במגע עם הציבור.

אבל מומחים לשיטור מדגישים, כי חשוב לזכור שהמצלמות אינן מראות הכל. לעין בלתי מאומנת או בלא הילוך איטי, יהיה קשה לדעת עם מה בדיוק מתמודד השוטר. מאחיה בריאנט נורתה למוות בחודש שעבר בעיר קולומבוס; היה צורך בעיון מדוקדק בווידאו כדי לראות שהיא אחזה סכין והתכוונה לדקור אדם אחר. המשטרה בארה"ב עדיין הורגת 1,000 איש בשנה, אך חלק מן המומחים אומרים שהמצלמות שיפרו את השיטור.