רפובליקת הקלמנטינות

הרבה סערות ומהפכים עברו עלינו השבוע. אינני יודע אם עד השבעת הממשלה החדשה באמת יהיה רוב ל"ממשלת השינוי" אבל הנזק לישראל, כ"דמוקרטיה" יציבה, כבר נעשה והוא עומד עם הפנים לעתיד. הבעיה תהיה תיקון הנזק לעתיד והחזרת ישראל למצב פרלמנטארי נורמאלי, שבו לאחר מערכת בחירות מוקמת ממשלה יציבה ושקופית על-פי הצבעת הבוחרים ולא על-פי רצון הנבחרים, העוברים מצד לצד ומלוא תאוותם מתגשמת בתיקי ממשלה מנופחים לשרים חסרי ניסיון. זה התחיל כבר בקואליציה הקצרה של נתניהו - גנץ. גם מדינות רעועות מבחינה פרלמנטארית לא הגיעו לקצה הבדיחה הזו שאירעה בפרלמנט הישראלי, ולטווית השלטון והקואליציה שלו.

נתניהו, על בעיותיו המשפטיות, איפשר תקדים של הענקת 15 תפקידי שרים לסיעה בת 15 ח"כים, ובתפקידים הללו הוא מינה רוב של שרים חסרי ניסיון פרלמנטארי, שזו להם הקדנציה הראשונה. כולם שכחו כי בעבר הקרב לתפקיד השר היה לפי מפתח של שר אחד לפי שלושה ואף 4 ח"כים, והשרים שמונו היו רובם של המקרים כאלה שכבר כיהנו לפחות קדנציה אחת או שתיים כח"כים בלבד. מי שהוצנח לתפקיד של שר בקדנציה הראשונה שלו בפרלמנט היה בדרך כלל אישיות עם ניסיון עבר גדול כמו רמט"כלים לשעבר וכו'.

בקיצור, הייתה קצת בושה במובן האתי של המילה, כשמישהו היה צריך להתמנות לשר, ואפילו לסגן שר. דמויות ביטחוניות בשב"כ ובמוסד ידעו היטב לחכות בסבלנות לפחות קדנציה אחת עד שיגיעו לתפקיד השר. היצע השרים וסגניהם לא היה כל כך גדול אלא על-פי מפתח הצרכים האמיתי של המדינה, ולא על-פי מפתח הצרכים של טירוני המפלגות. אבל גנץ, עם חילותיו הטירונים בפוליטיקה, שבר את הכלל הזה, ונתניהו אישר לו את העניין מסיבות משפטיות-אישיות כמובן. הפעם - אם באמת נקבל את "ממשלת השינוי", השיאים של נתניהו וגנץ יישברו.

שרים כסוכריות וראש ממשלה בהגרלה

ציבור מצביעים נורמאלי במדינות דמוקרטיות, ובכללן ישראל, יודע שבחירת מנהיג המדינה (ובישראל מדובר בראש הממשלה) תיעשה אחרי הבחירות על-ידי אחד מראשי המפלגות הגדולות. תמיד כך זה קרה בישראל, כאשר המפלגה הגדולה שלחה את מנהיגה לכס ראש הממשלה, ורק בשנת 2009 נבחר מנהיג המפלגה השנייה בגודלה, וגם זאת בפיגור של מנדט אחד מזו הראשונה. והייתה גם פעם (1984) עם ממשלת רוטציה. אבל משנת 2019 החל סחרור מטורף ששינה את הכללים עד שב-2021 הגענו לכך שראש מפלגה עם 7 מנדטים יהיה ראש ממשלה, וגם זאת לאחר שאחד מהמנדטים שלו ערק ממנו והשני בדרך.

כלומר, אותה מפלגת "ימינה" (שב-2019 לא עברה את אחוז החסימה בסיבוב הבחירות הראשון מבין הארבעה...), עם חמישה מנדטים נטו, תכתיר לעצמה את תפקיד ראש הממשלה ובנוסף היא תקבל ארבעה תיקים מיניסטריאליים! מעניין לאן נעלם יאיר לפיד שבשנת 2013 דרש מנתניהו רק 18 שרים בממשלה... האם זהו כיום אותו יאיר לפיד של שנת 2013? לפרשה הישראלית הזו אין כמעט תקדים אחר בעולם הפרלמנטארי העולמי. רק בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים זה אירע באיטליה, ועם קצת יותר מחמישה עד שבעה מנדאטים. המפלגה הגדולה דאז באיטליה הייתה המפלגה הקומוניסטית בראשות אנריקו ברלינגר ואילו הממסד האיטלקי הדמוקרטי עשה הכל כדי לחסום את השתלטות הקומוניזם באיטליה, גם לאחר שהקומוניסטים האיטלקים הובילו קו קומוניסטי אנטי סובייטי באירופה, שנקרא ה"אירו - קומוניזם".

עם כחמש עשרה מנדטים לערך, זכתה לא פעם המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, באותם ימים, לתפקיד ראש הממשלה כדי שלא תחבור לקומוניסטים, ואילו המפלגות הדמו-נוצרית והסוציאל דמוקראטית היו מוכנות לשלם את המחיר. אבל שם הייתה סיבה עקרונית ורעיונית ואילו כאן, ב"ממשלת השינוי" הזו, אין שום עניין רעיוני אלא פשוט זהו עניין אישי שלאחר הפלת נתניהו כבר מתכננים סער ובנט לנטוש את "ממשלת השינוי" שהקימו עם השמאל ולהתחבר לליכוד אם נתניהו כבר לא יעמוד בראשו. כדאי לציין שגם הפעם תרם נתניהו את תרומתו לירידת הרמה הפרלמנטארית הזו כאשר במקום לצאת נגד הקרקס הזה באופן עקרוני הרי שהוא עצמו החל להציע לסער ולבנט רעיונות של כהונה בראשות ממשלה על-פי תקדים הרוטציה והמוטציה. טוב היה אילו נתניהו היה מקשיב להצעתו של השר ישראל כ"ץ והיה מעניק לאחרון את ראשות הליכוד ואז באמת הייתה קמה ממשלה יציבה ולא מצחיקה.

שרים למוכ"ז

אבל זה לא כל הקרקס. גם מפלגות קטנות אחרות, חד ספרתיות כמובן, נוגסות במטעמי השררה המיניסטריאליים וכך מסתבר שכול מפלגה של שבע, ואף שש מנדטים מקבלת בין שלושה שרים עד ארבעה לצד כמה סגני שרים, יו"רי ועדות בכנסת ועם מיני "מטעמים" פוליטיים. הבעיה איננה רק במתכונת החדשה של הממשלה המיועדת אלא בסכר שנפרץ לימים, ובעיקר לשנים הבאות. תאוות השררה וניפוח מספר השרים עלול להשתרש גם בימים סוערים פחות, כאשר שוב ושוב יישארו מספרי השרים מנופחים עם דמויות של שרים חסרי ניסיון שמנהיג הסיעה מעדיף אותם על פני ותיקים ומיומנים.

והרי לפנינו קואליציה עתידית של בין 62 ל-60 ח"כים, שמתוכם 45 ח"כים מגיעים ממפלגות לא דמוקרטיות, שהיו"ר שלהן מחליט מי יכנס לרשימת הבחירות ולתפקיד השר ומי יעוף משם. גם במדינות מזרח אירופה וחבר העמים לשעבר הרי שהמצב הדמוקרטי הפנימי עולה ברמתו הפרלמנטארית על מה ש"זכינו" לקבל בין השנים 2019 ל-2021. יאיר לפיד, בני גנץ, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט וגדעון סער הם בעצם מנהיגים טוטליטריים שרוממות הדמוקרטיה בפיהם וחרב הדיקטטורה הוא בידם המפלגתית.

גם באופוזיציה המצב לא הרבה יותר טוב. מתוך חמישים ושמונת הח"כים שאינם ב"ממשלת השינוי" הרי ש-18 מהם שייכים אף הם למפלגות טוטליטריות כש"ס, "דגל התורה", "אגודת ישראל" ותע"ל. הנורמה של דיקטאטור שמקים מפלגה אישית ללא מוסדות כבר הפכה לנורמה בעשור האחרון של הפוליטיקה הישראלית ועם המצב שכבר הצבתי לפניכם הרי שהנורמה רק תתרחב. 80 ח"כים - מתוך 120, שייכים למפלגות הדיקטטוריות!

האוצר של השחיתות

"יש עתיד" קמה נגד "השחיתות" ונגד כל ספיחיו אבל שר האוצר שעליו המפלגה הזו ממליצה הוא בעצם התגלמות הסכנה של הרחבת נגע השחיתות כמחלה ממארת בממשלה הקרובה. אין לך אדם בפוליטיקה הישראלית ששמו ושם מפלגתו הפכו לשם נרדף לשחיתות. רק בימים אלה מתחילים להשתחרר מהכלא אלה מבני מפלגת "ישראל בתנו", שלפני כשש שנים יצא מרצעם מהשק הפלילי. אביגדור ליברמן היה יו"ר מפלגתם של אלה. הוא בחר בהם, הוא פיטר אותם, הוא ידע על כל חוט שהם הזיזו במשרדיהם אבל הוא כלל לא נאשם! היו כנגדו האשמות אחרות - ברורות ומוקלטות, שבדרך פלא החליט היועמ"ש דאז, יהודה ווינשטיין, לסגור את התיקים נגדו. מה לא נכתב על האיש הזה, ליברמן שמו, בתחום הפלילי, בכול התקשורת החופשית בישראל...

והנה הוא ולא אחר הפך למועמד לשר האוצר של "ממשלת השינוי", ואת "ועדת הכספים" של הפרלמנט הישראלי הם יפקידו בידי אחת מ"הבובות" הפרלמנטאריות שלו, ח"כ מ"ישראל בתנו"! גם אם יש אמת בהאשמות נגד נתניהו הרי שהן יחווירו לעומת מה שעלול ליברמן לעולל מתפקיד שר האוצר ומ"בובת" יו"ר ועדת הכספים הפרלמנטארית. זו בהחלט תהיה "ממשלת שינוי" אבל בוודאי שלא לטובה. הביקורת נגד ליברמן מועלית בכיוון יחסיו עם החרדים ועם הדתיים לאומיים אבל כולם מתעלמים מהסכנה האמיתית של שילוב הכספים הממלכתיים עם בעל חשדות העבר המפוקפק ועם הקשר שלו למדינות שמעבר למסך הברזל של השחיתות.

השלום שפרח

תמהני כיצד מרצ למשל, נושאת דגל הידברות עם הפלשתינים, איננה חוששת שתהליך השלום יוקפא כל עוד תתקיים הממשלה החדשה, שהם שושביניה? ראשי "מפלגות השינוי" - מהתנ"ך לפלמ"ח, מצהירים שתי וערב כי הם לא יכנסו לעניינים בעיתיים שבין שמאל לימין אלא שהם יפעלו במסגרת "הקונצנזוס החברתי". אם כך הרי שנושא המדינה הפלשתינית חייב לרדת אצלם למגירה הנעולה, שאם לאו הרי שהקואליציה המוזרה שלהם תתפרק תוך יממה לאחר שיתחילו לדון בנושא. ומסתבר ש"מחנה השלום" של מרצ נתן את ידו להקפאה הבטוחה של תהליך השלום ומנגד הרי שאוטומטית הם נתנו את ידם להמשך הכיבוש, שמרצ רואה בו "סכנה לדמוקרטיה" וחשש ל"אפרטהייד". הפתרונים להורבי'ץ, זנדברג, גולן, זועבי, פרג' ובמיוחד למוסי רז, מזכ"ל "שלום עכשיו" לשעבר.

מה שחוללו ארבעה מוסלמים בלבד

ישנה נקודה מעניינת לגבי מה שאמור להיות חלק מקווי היסוד של הממשלה החדשה. מה שלא הצליחו להכניס להסכם קואליציוני במשך שלושים שנה עשרות ח"כים דתיים ביחד וחרדים בכול ממשלות הימין שהם ישבו הרי שהצליחו לעשות זאת ארבעה ח"כים מוסלמים בתוך קואליציה עם אנשי שמאל רדיקאליים ושוחרי תועבות. הסעיף של רע"ם ש"סינדל" את "מפלגות השינוי" (כולל "תקווה חדשה"...) הוא זה הקובע שלא יהיו חוקים והתקדמויות בעניין הלהט"בים. תארו לעצמכם אילו החרדים ו"הציונות הדתית" היו מעלים את הסעיף הזה מה היו זועקים ממרצ, מהעבודה, מ"יש עתיד", מ"כחול לבן" ואפילו מ"תקווה חדשה"... אבל מנגד, מסתבר שהמפלגות החרדיות מעולם לא חשבו על הערכים הדתיים בבואם למו"מ קואליציוני אלא התרכזו "בערכים הפיננסיים".

הסוף קרוב

אני מאמין שבנט איננו "מתאבד פוליטי", וכך גם שקד וסער, שהרי "ממשלת השינוי" שלהם מובילה למחיקתם הפוליטית המפלגתית והאישית בבחירות הבאות. לפיכך אני בטוח שח"כי "ימינה" ו"תקווה חדשה" מחכים בקוצר רוח לרגע שהם ירכיבו את "ממשלת השינוי" שלהם ואז נתניהו יפרוש מהליכוד ובמקומו יבחר מישהו אחר. או - אז הם ינטשו את שותפיהם משמאל ויקימו ממשלת ימין עם הליכוד, גם אם בראשו יעמוד איש ליכוד חדש.