מצעד גאוות הדגלים

לפני מספר ימים התקיים בירושלים מצעד הגאווה, בין אם הדבר מוצדק אם לאו המצעד הזה גורם התמרמרות רבה בקרב רבים, פוגע ברגשותיהם, והיה אף אירוע שאדם לא יציב ממתנגדי המצעד רצח בדם קר נערה יקרה בשם שירה בנקי הי"ד.

התמיכה במצעד איננה על-פי עקרונות דמוקרטיים של חופש ביטוי אל מול עקרונות של בטיחות ושמירת החיים. לא שמעתי אדם מן הסקטור הפוליטי השמאלי המהרהר בקול רם בנכונות קיומו של המצעד באווירה הנפיצה של ירושלים, לא שמעתי ליברל אחד שישאל את עצמו האם המצעד הזה מקדם במילימטר את זכויות הלהט"ב ואת מעמדם, או שהוא סתם הצגה אקסטרווגנטית של אברים גבריים ו/או נשיים, על-מנת לנקר עיניים לחברה המסורתית והדתית אשר בחלקה לא מתעלמת מנושא הלהט"ב, אך מעדיפה שהנושא הזה, ממש כמו הקשרים הרומנטיים בין גבר לאישה, לא יהפכו למצגות רחוב.

לכך יש בית, לכך יש תיאטרון, מי שרוצה בא, ומי שלא רוצה לא בא, וכך נשאר המרחב הציבורי כמה שאפשר פתוח לכל, כמה שיותר פלורליסטי, ואילו המרחב הפרטי או השכונתי מקבל אופי יותר ספציפי: בבית הכנסת יתפלל החרדי, בבית המדרש הוא ילמד, בבית הוא ידבר עם ילדיו על קיום מצוות ובלילה עם רעייתו יקיים את מצוות תשמיש המיטה, החילוני יכין סנדוויץ' לילדים וילך לעבודה, בערב יקריא להם סיפור על חמישה בלונים ובלילה ישתגל עם אשתו או עם בעלו, כמעט אותו דבר. אבל כל אחד בפרטיותו, כל אחד על-פי מנהגיו, שלום בית. לא מנקרים עיניים.

ואז קופצת קבוצה אקסטרווגנטית מן העבר השני. מצעד הדגלים, הם חייבים לבסס את ריבונותנו על הארץ, הם חייבים להניף את דגל המדינה, ולתקוע אותו ישר בעיניים של ערביי ירושלים. לא שמעתי מנהיג שמאל אחד אשר לא ביקש לבטל את המצעד הזה. ומה עם חופש הביטוי? חופש ההפגנה? מנגד גם לא שמעתי גם אף מנהיג ימני אחד מאלה שהביעו שאט נפש ממצעד הגאווה, ואשר גם את מצעד הדגלים בשל המתח הביטחוני הרעוע בירושלים על השלכותיו מרחיקות הלכת, בפנים ובחוץ.

ומה ההבדל בין שני המצעדים? אין הבדל, שני המצעדים טוענים למסר לגיטימי, אך הביצוע הוא ראוותני ומתגרה, מקומו לא בירושלים הנמצאת ממש על הקשקש מבחינת יתרת העצבים שנותרה למשטרה, ובכל זאת התמיכה והשלילה של המצעדים האלה לא מתחלקת על-פי מפתח בטיחותי, על-פי מפתח של חופש הביטוי אלא על-פי ראיית עולם מפלגתית, וחופש הביטוי מעניין את הסבתא שלהם.

הצביעות חוגגת. רצינו מדינה, קיבלנו מדינה, אך אנחנו מנהלים אותה כאילו הייתה חלם. כל עוד נקבל החלטות על-רקע סקטוריאלי בלבד וללא שיקול דעת, כל עוד ניישם שיקולים ציבוריים של בטיחות, הגינות ושוויון רק כאשר מדובר באחרים, וכאשר מדובר בנו, הכל יהיה הפקר, אנה אנו נגיע?

מצעד הגאווה ומצעד הדגלים הם אותה תופעה, אמירה עם בסיס, אך העיקר הוא רעש חסר כל תוחלת, ולכן מי שחופש הביטוי משחק אצלו תפקיד משמעותי חייב לברך על שניהם, ומי שבטיחות, אחווה, יחסי רעות למראשותיו חייב לומר למפגינים הצעירים שילכו להפגין בשכונות, בקבוצות קטנות, ושלא ירעידו לנו את ירושלים בבקשה, אין לנו משאבים ועצבים לטפל כעת בדרעק שהם עלולים לגרום.