בימים אלו שהעיר ירושלים כמרקחה ונתונה לצפייה דרוכה מה יהיה פסק הדין בבית המשפט בנושא הטעון - שיח ג'ראח, אני מבקש להתרפק על אותם רגעי משב הרוח המצפוני, שליוו אותי בהפגנה האחרונה שהשתתפתי בשיח ג'ראח לפני למעלה משנה. כואב לי, שאותו משב הרוח המצפוני, שפקד אותי באחד מימי ששי בשיח ג'ראח, אינו משב הרוח המנווט את מדיניותה של ממשלת ישראל.
זה היה באחד מימי ששי, שבריאותי עוד אפשרה לי ליטול חלק במאמץ להפגין בירושלים ולהבליט שקיימת וישנה ישראל אחרת, ישראל שלא עלתה על השרטון של "הוֹי מַגִּיעֵי בַּיִת בְּבַיִת שָׁדֶה בְּשָׁדֶה יַקְרִיבוּ".
נראה, שזה היה ביום, שהמשטרה החליטה לשים קץ להפגנות בשייח ג'ראח, בכך שהיא העלתה את מפלס האלימות בהכאה ללא הבחנה במפגינים ובמעצרם של רבים. המשטרה הכתה ללא הבחנה במפגינים, ביניהם הסופרים ואנשי האקדמיה כמו הסופר דויד גרוסמן, פרופסורים מאוניברסיטת ירושלים: מנחם יערי, אבישי מרגלית, דויד שולמן, משה הלברטל, וכן מי שהיה יועץ משפטי לממשלה בעבר, מיכאל בן מאיר ועוד.
בכל ההמולה המזוויעה באלימותה, שהייתה באותו יום ששי, נשמע הקול המוסרי, הקול המצפוני - קולו השפוי של מיכאל בן מאיר, שכאמור, היה בעבר היועץ המשפטי לממשלה. מיכאל בן יאיר הצביע על בית בשכונת שייח ג'ראח ואמר - "הבית הזה הוא ביתי". על הבית מתנופף היום דגל פלשתין. בית סמוך לשביל היורד לקבר שמעון הצדיק. כשהוא מצביע על הבית מוסיף מיכאל בן יאיר - "הורי והורי אמי גרנו בבית הזה משנת 1922, ואנחנו, חמשת ילדיהם נולדנו וגדלנו כאן עד שבשנת 1948 נהיינו פליטים".
משפחת בן יאיר שוכנה על-ידי האפוטרופוס על הרכוש הנטוש בדירה ברחוב יפו ברוממה. וכך התנסח מצפונו של מיכאל בן מאיר:
"האפשרות להשיב את רכושנו לא עלתה דעתנו. אם לא נקבל את תוצאות המלחמה ההיא לטוב ולרע לא יהיה אפשר לפתור את הסכסוך". והוסיף מיכאל בן יאיר בשיחה עם ניבה לניר בעיתון הארץ "המחאה היא נגד האובססיה המזינה ומתחזקת את המריבה, נגד האובססיה שלא להשלים ולא להתפשר.
מה ששלנו, שלנו - ומה שהיה שלכם, שלנו גם כן". הפליט הפלשתיני, שגר היום בשייח ג'ראח, אינו זכאי להציג את הקושאן על אדמה ובית בטלביה. לכן צודק פרופסור חנוך גוטפרוינד, שההתר שניתן ל
מתנחלים להתנחל בבית בלב שכונה ערבית, ולזרוק לרחוב את תושביו הפלשתינים פליטי 1948, שקיבלו את המבנה מהשלטון הירדני, שהיה הריבון, הוא "דגל שחור של עוול המתנוסס מעל שייח ג'ראח. הופך את ירושלים למוקד הסכסוך, בניסיון למנוע פתרון המבוסס על חלוקה".
אני מצרף את קולי לדבריו של הסופר דויד גרוסמן "יש משהו משפיל בפאסיביות".
אני קורא לכל קוראי להתנער מהפאסיביות ולהצטרף בכל יום ששי למשמרת המחאה בשייח ג'ראח ולאמר בקול "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". "ירושלים מאבדת מקדושתה בכך שהיא הופכת לעיר כבושה".
וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי
בֵּין הַיַּרְדֵּן לַיָּם
בִּדְוֵי עֶרֶשׁ טְבוּל זָהֳרֵי רָקִיעַ
עֲלוּמִים אָכַל הַשָּׁרָב
לֹא שְׁלוּלִית אַחַת שֶׁל דָּם
רִשְׁפָּה וְרִפְשָׁה גָּמְאוּ
מַתַּת רֶחֶם וָשָׁד -
מַתַּת חַיֵּי שָׁרָה וְהָגָר
בְּבִצּוֹת שִׁנְאַת חִנָּם.
כֹּל עוֹד הָרֶגַע עָלַי זוֹרֵחַ
יְהִי דְבַר אֱלוֹהִים אֵלַי לֵאמוֹר:
קַח לְךָ עֵץ אֶחָד
וּכְתֹב עָלָיו - יִצְחָק
קַח לְךָ עֵץ אֶחָד
וּכְתֹב עָלָיו יִשְׁמָעֵאל
וְקָרֵב אוֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד
וַעֲשִׁיתֶם לְעֵץ אֶחָד
וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי.
(בעקבות חזון העצים יחזקאל י"ז 19)
