שכונת הילדות כנמל הבית

בלפור כותב על השיר שלו: "כילדים, אנו קולטים את החיים מתוך השיח של המבוגרים. בשכונת בתי סיידוף, השיח של אימא עם שכנותיה נתן תובנות לחיים וצידה לדרך. הנה אחד משיריי על אימא ז"ל, ועל השיח עם שכנתה, שאמא ראתה בה מורת דרך לחיים":

בתי סיידוף - הנמל של החיים/ בלפור חקק

הַחַיִּים הֵם מִלְחָמָה, אָמְרָה לְאִמִּי
הַשְּׁכֵנָה רוֹזָה, שֶׁהִגִּיעָה מִגֵּאוֹרְגִּיָּה,
דִּבְּרָה עִבְרִית וְגֵאוֹרְגִּית
וְלִפְעָמִים גַּם עַרְבִית וַאֲרַמִּית.

דִּבְּרָה מִתּוֹךְ שִׂמְלָה מְשֻׁבֶּצֶת גְּדוֹלָה.
טוֹב שֶׁהִגַּעְתֶּם לְבָתֵּי סַיְדּוֹף"
כָּאן הַנָּמֵל שֶׁל הַחַיִּים"
כָּאן מַתְחִילָה הַגְּאֻלָּה"".
כָּל הַפּוֹעֲלִים הַמְּתַקְּנִים יוֹם יוֹם
אֶת בָּתֵּי סַיְדּוֹף
וּבְהוֹן אִתְקְרִיאוּ מַלְאֲכַיָּא
נִשְׁלְחוּ מִן הַשָּׁמַיִם לְתַקֵּן אֶת כֻּלָּנוּ
וְאֶת מָה שֶׁהָיָה.

רָזִין טְמִירִין הָיוּ מִתְגַּלִּים בְּבָתֵּי סַיְדּוֹף
לְיַד כָּל דֶּלֶת
הַמַּלְאָכִים הָיוּ מְחַזְּקִים אוֹתָנוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם
כְּשֶׁרוּחֵנוּ נוֹפֶלֶת.

אִמִּי הָיְתָה מַבִּיטָה בָּהּ חוֹלֶמֶת
בְּהָקִיץ וּבַחֲלוֹם, מֻקְסֶמֶת
מֵעֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת הַחַדּוֹת:
אַל תִּדְאֲגִי, גָ'רִיתְנָא (שְׁכֶנְתִּי) הַיָּפָה"
הִנֵּה גְּאֻלָּה קְרֵבָה
כְּמַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה."
אִמִּי בָּרְחָה מִבָּבֶל, מֵהַפְּרָעוֹת
אֶל בָּתֵּי סַיְדּוֹף, הַנָּמֵל שֶׁל הַחַיִּים
רֹאשָׁהּ נִמְלָא טַל
בְּתוֹר הַפְּלָאוֹת
לוֹמֶדֶת אֶת הַחַיִּים, אֶת הָעֻבְדּוֹת
מִשְּׁכֶנְתָּהּ, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת.

הִקְשַׁבְתִּי לְשִׂיחַת הַנָּשִׁים
יֶלֶד בִּנְמַל הַבַּיִת בְּעֵינַיִם בּוֹהוֹת.
אִמָּא אָמְרָה לִי אָז:
רְאֵה מָה יָפִים הַחַיִּים
יְכוֹלִים לִהְיוֹת.
נוֹתַרְתִּי בַּנָּמֵל שֶׁל הַחַיִּים, מְלַקֵּט אֵזוֹב
לָשִׂים עַל שֻׁלְחָנִי, לִזְכֹּר, לִכְתֹּב.

מבוא

שיר חדש יחסית של בלפור חקק, והכמיהה לבתי סיידוף שכונת הילדות, לא רק שלא נמוגה, אלא הולכת ומתחזקת עם השנים. ללמדך, עד כמה אדם קשור לכור מחצבתו - הילדות, ועד כמה הילד הקטן מלווה אותנו כל חיינו. נעבור אפוא על השיר וננסה לגלות מה היא נשמת השיר הנובעת מנשמת יוצרו.

הכותרת

מאוד ספציפית לשיר. יתרה מזו: הכותרת גם מציינת מקום. "בתי סיידוף" - מול "אבו בסל" - שכונה בירושלים. וגם את ייחודה. אם כך אומרת הכותרת, והמוטו "נמל החיים" מלווה את השיר, הרי אפשר היה לחשוב שהכותרת אומרת הכל!

אך נראה שלא כך. סביב המוטו הזה נרקמת ילדות געגועים וחוויות שהשיר שר אותם בגעגועים ובחדוות חיים, ומכאן שהשיר הוא פירוט לכותרת, המוסיף לה נופך של רגשות, וצובע אותה בפרטים כפי שנראה בהמשך. לצורך הסבר השיר חילקתי אותו למקטעים שונים והתייחסתי לכל מקטע בפני עצמו. והשתלבותו בשיר כולו.

מקטע ראשון

הַחַיִּים הֵם מִלְחָמָה, אָמְרָה לְאִמִּי
הַשְּׁכֵנָה רוֹזָה, שֶׁהִגִּיעָה מִגֵּאוֹרְגִּיָּה,
דִּבְּרָה עִבְרִית וְגֵאוֹרְגִּית
וְלִפְעָמִים גַּם עַרְבִית וַאֲרַמִּית.
דִּבְּרָה מִתּוֹךְ שִׂמְלָה מְשֻׁבֶּצֶת גְּדוֹלָה.
טוֹב שֶׁהִגַּעְתֶּם לְבָתֵּי סַיְדּוֹף"
כָּאן הַנָּמֵל שֶׁל הַחַיִּים
כָּאן מַתְחִילָה הַגְּאֻלָּה".

להווי ידוע שפתיחה של שיר חשובה עד מאוד להצלחת שיר בעין הקורא. היא צריכה שיהיה בה זרז כזה שיעורר את הקורא לרצות ולהמשיך לקרוא את השיר ולהיכנס לתוכו. "החיים הם מלחמה" זו דוגמה טובה לכך. מין אמירה קשה מצד אחד, העשויה לעורר את סקרנות הקורא לשאול מדוע? מדוע החיים הם לא שלום? מדוע הם לא מתנהלים על מי מנוחות? מדוע דווקא מלחמה זו קבלת הפנים של משפחת חקק בבתי סיידוף: דבריה הלא קלים של הגברת רוזה תושבת השכונה.

גברת רוזה, שגילה לא מוזכר, גם היא לא ילידת הארץ. היא באה מגאורגיה. והיא דוברת כמה שפות, כמו עברית וגאורגית, ארמית, ערבית. כלומר, מעבר לכך שהיא בעלת ידע, היא מדברת מתוך שמלה משובצת גדולה: היינו כל משבצת בשמלה היא מטפורה לידע של רוזה בתחומי חיים שונים, וגם להיותה מן הסתם במקומות שונים בחו"ל ובארץ, שם רכשה את ידיעותיה והשכלתה.
גברת רוזה לא רק מרוצה ממקום מושבה בירושלים, היינו בתי סידוף, היא גם פטריוטית, של המקום. היא אומרת בתרגום חופשי מזלכם שהגעתם לבתי סיידוף שהרי המקום הזה מתייחד בכך שהוא "הנמל של החיים" ולא רק זאת, אלא שכאן, במקום הזה, מתחילה הגאולה. היינו אל ציוּן החומר קרי הנמל, מוסיפה גם את הרוח - הגאולה.

חומר ורוח סובבים בעולמה של רוזה. מצד אחד, מקום מושבה הוא "נמל החיים" - מעגן לאוניות ממקומות שונים, תרצו ציון של קיבוץ גלויות במיקרו (כלומר בשכונה הקטנה שבתוך העיר שבתוך הארץ הגדולה) ומכאן, מתוך המעגן יוצאים אנשים למרחבי חייהם. דגש נוסף, הבט מהמקרו למיקרו; ארץ ישראל קדושה, ירושלים היא לבה של הארץ הקדושה, ושכונת סיידוף היא כמו הדביר שבמקדש. ולכן, מכאן ורק מכאן, תתחיל הגאולה של עמנו. כלומר, יש כאן היבט רעיוני פילוסופי, של רוזה, על חיי עם ישראל בארצו ככלל, ובשכונה המיוחדת הזאת בפרט.

מקטע שני

כָּל הַפּוֹעֲלִים הַמְּתַקְּנִים יוֹם יוֹם
אֶת בָּתֵּי סַיְדּוֹף
וּבְהוֹן אִתְקְרִיאוּ מַלְאֲכַיָּא
נִשְׁלְחוּ מִן הַשָּׁמַיִם לְתַקֵּן אֶת כֻּלָּנוּ
וְאֶת מָה שֶׁהָיָה.
רָזִין טְמִירִין הָיוּ מִתְגַּלִּים בְּבָתֵּי סַיְדּוֹף
לְיַד כָּל דֶּלֶת
הַמַּלְאָכִים הָיוּ מְחַזְּקִים אוֹתָנוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם
כְּשֶׁרוּחֵנוּ נוֹפֶלֶת.

כאן דרך דבריה של רוזה לומדים גם על הצד הרוחני דתי שלה, שיש בו הארה מסוימת על אמונה עמוקה, ואולי הילה של מיסטיקה, המוצאת ביטויה בביטויים כמו וּבְהוֹן אִתְקְרִיאוּ מַלְאֲכַיָּא" רוצה לומר סימוכין או מובאה מהזוהר, המופלא, במקרו, ובפתיחת אליהו, הנקראת באופן עממי בהחלט במיקרו. וכן מסתורין אל פתחי הבלתי נודע, בסודות נעלמים שהיה לפתחה של כל דלת בבתי סיידוף, להראותך את הקסם והמסתורין השרויים במקום זה. ומעל הכל את אמונתה התמימה הבלתי מתפשרת של רוזה שאכן מלאכי מרום מחזקים את תושבי סיידוף במעשיהם בשעת משבר, צוֹק העתים, ורוח שפלה מוכה וירודה. יש לשים לב שרוזה מדברת ברבים, היינו על כל התושבים כאילו והייתה נציגת השכונה. זה מראה גם על צניעותה של האישה ועל נחישות דבריה.

מקטע שלישי

אִמִּי הָיְתָה מַבִּיטָה בָּהּ חוֹלֶמֶת
בְּהָקִיץ וּבַחֲלוֹם, מֻקְסֶמֶת
מֵעֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת הַחַדּוֹת:
אַל תִּדְאֲגִי, גָ'רִיתְנָא (שְׁכֶנְתִּי) הַיָּפָה"
הִנֵּה גְּאֻלָּה קְרֵבָה

כאן מביא המשורר את תגובת אמו. יש לזכור, האֵם גדלה בגלות, בתרבות שהיא נולדה אליה. ספגה ממנה תכנים התנהגותיים ומסורתיים. עם זאת היא יודעת תנ"ך, מכירה את הדת היהודית, ושומעת שיחות על הארץ, ואולי גם משתתפת בהן. ולכן, סביר להבין שכמהה היא רוב ימיה להגיע אל הארץ הזאת והנה היא הגיעה.

ומה היא שומעת? שומעת קודש הסובב לחול. זוהר, סודות נעלמים הדבקים לבניין האבן (החומר) של ארץ ישראל ככלל, ולשכונה הזאת בפרט. רוח קודש האוחזת וממלאה כל מרווח של פתחי דלת וכל אבן של בניין בטוהר וקודש המאפיינים את ארץ ישראל, את ארץ החלומות. ולכן היא מתוארת כחולמת בהקיץ. האמנם כל זה באמת מתרחש אל נגד עיניי? מזכיר את על נהרות בבל שם ישבנו שם בכינו בזכרנו את ציון. והנה חלום הגלות להגיע לארץ התגשם. ולא רק שעומדת היא על אדמת הארץ ליד אבני הארץ, אלא שומעת שרוח הקודש אכן שורה כאן. "וּבְהוֹן אִתְקְרִיאוּ מַלְאֲכַיָּא" והסוד הטמיר הנעלם הוא כאן ליָדה.

עיניה הכחולות של רוזה (מבטאות אופטימיות כמו השמים הכחולים היפים) החדות (מבטאות נחישות ודבקות באמונה והמטרה/ות) במצב הזה, בהלם הזה, בקסם הזה, אין לה לאם אלא לומר שאכן הגאולה קרבה. וכל כך לפי מה היא אומרת זאת? ראשית היא בארץ, שנית היא מתחילה להרגיש את קרקע הקודש, אבני הקודש, ופתחי הקודש, אשר עולים בה וממלאים את נפשה. שלישית, דבריה הנחושים הרוחניים דתיים של רוזה, מרגשים אותה ולכן הגאולה חייבת להיות קרובה!

מקטע רביעי

כְּמַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה".
אִמִּי בָּרְחָה מִבָּבֶל, מֵהַפְּרָעוֹת
אֶל בָּתֵּי סַיְדּוֹף, הַנָּמֵל שֶׁל הַחַיִּים
רֹאשָׁהּ נִמְלָא טַל
בְּתוֹר הַפְּלָאוֹת
לוֹמֶדֶת אֶת הַחַיִּים, אֶת הָעֻבְדּוֹת
מִשְּׁכֶנְתָּהּ, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת

כאן מתאר הדובר בשיר את אשר עברה אמו. התחלת התיאור הוא בדימוי מוחשי, מסֵפר משלֵי, הממחיש את העגמימות שהייתה לה שם בגלות. כמו מים קרים שאתה שופך על אדם טרם עילפונו. הוא קורא לה "נפש עייפה" ואנחנו יודעים מדוע (היא הרי עברה ייסורי גלות לא מעטים, גם ה'פרהוד' הפרעות ביהודים שהיו במחוזותיה, איבוד קרובים ומה לא). עייפה מסבל הגלות, מסבל הפרעות והתוצאה עייפות מהחיים. הבריחה הייתה, לאחר ה'פרהוד', אל ארץ החלומות ואל בתי סיידוף, כפי שמכונה בפי רוזה אל "הנמל של החיים".

רֹאשָׁהּ נִמְלָא טַל
בְּתוֹר הַפְּלָאוֹת

אם נתייחס למשמעות של הפסוק של שיר השירים, ונעביר כאנלוגיה לשיר, אז נראה את הדברים כך: אני ישנה = אנלוגיה לאם המוקסמת ורואה את הדברים כחלום. ולבי ער = רואה בעין פנימית וחיצונית שהגאולה קרבה. ובהשוואה לָדוֹד שבשיר השירים, היא מבקשת פתח לארץ ישראל מהחשכה ממנה באה, שהנה ראשה נמלא טל, היינו שאריות מלילה. קווצותיה רסיסי לילה, היינו במובן החיובי. היא באה עם הניצוצות והזיקה לארץ.

בתור הפלאות, שהרי הכל נראה בעיניה כפלא, כחלום המתגשם מול עיניה, היא לומדת את עובדות החיים, כאן בארץ, משכֶנתה "הנביאה" (שהרי אשת לפידות הייתה דבורה הנביאה "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת--הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, בָּעֵת הַהִיא"). וכאן משתמש המשורר בכינוי תוארה של דבורה כדי לתת לקורא להבין שמדובר בשכנה דתיה, החוזה כנביאה את העתיד בארץ.

מקטע חמישי

הִקְשַׁבְתִּי לְשִׂיחַת הַנָּשִׁים
יֶלֶד בִּנְמַל הַבַּיִת בְּעֵינַיִם בּוֹהוֹת.
אִמָּא אָמְרָה לִי אָז:
רְאֵה מָה יָפִים הַחַיִּים
יְכוֹלִים לִהְיוֹת.
נוֹתַרְתִּי בַּנָּמֵל שֶׁל הַחַיִּים, מְלַקֵּט אֵזוֹב
לָשִׂים עַל שֻׁלְחָנִי, לִזְכֹּר, לִכְתֹּב

כאן הדובר מציג את עצמו ומעשיו: הוא ילד קטן. עדיין לא בנמל החיים אך בהחלט בבית החיים
(נמל הבית). הוא בוהה בעיניו כמו תוהה מה ערכם? מה תכליתם? מה הם בכלל הדברים בהם מדברות הנשים. הוא זוכר שבאותו מעמד, והוא ילד קטן, אמרה לו אמו לאחר שהפנימה לפי הנראה את דברי שכנתה: ראה מה יפים חיים יכולים להיות. ראֵה את המהפך שיכולים החיים שלנו לעשות. מחשכה לאור! אכן החיים יכולים להיות גם יפים וטובים. כאן בארץ ולא בנכר!

לסיכום

מה עשה עם זה, הילד הקטן? לפי הכתוב נצר בלבו את דברי אמו. והיום כשהוא גדול, גם לו יש את נמל החיים שלו. הוא בדימוי יפה מלקט אזוב (כמורה דרך וכתזכורת) ומניח על שולחנו כדי לזכור, כדי לכתוב.

מבחינת הצורה: הראינו בגוף השיר את הרמזים והאֶרמזים הן לזוהר - פתיחת אליהו, למקרא -שיר השירים, ספר שופטים (דבורה) כתובים (תהילים), הן אֶרמזים כמו ה"אזוב" כמו "חלום",
אך המאפיין את השיר מבחינת הצורה הוא היְניקה משורשי המקורות העבריים (שאין המשורר מוכן לזנוח אותם) והעברתם הנה לשיר המודרני בתקופת המאה עשרים ואחד. השיר הכתוב בשפה המורגלת לכל אחד ואחד, חובק בתוכו מפניני שפת המקורות שלנו, ובכך מחבר המשורר בין עבר להווה מבחינת הלשון העברית ומקורותיה.

ישנם גם סמלים בשיר שחשוב לשים לב אליהם למשל שֵם השכנה הוא רוזה. רוזה פירושו בעברית ורדה. ורדה מלשון ורד, ורד מהביטוי לצבוע הכל בוורוד, או למשל "חלמתי חלומות ורודים". יש בכך סמל לאופטימיות ולחזון הגאולה הן של רוזה והן של ההשראה שנותנת היא בדבריה לאמו של המשורר.

ישנם דימויים יפים כמו למשל: "שִׂמְלָה מְשֻׁבֶּצֶת גְּדוֹלָה" כפשוטו: שמלה צבעונית כדרש: כל משבצת יש לה כנראה משמעות בחייה של רוזה. איננו יודעים מה, אך אנו לומדים שהיא עצמה עברה לא מעט בחייה ויעידו על כך ריבוי המשבצות שבשמלתה. שמלת משבצות כסמל לְעוּלָם של חיים.

"הנמל של החיים". בעל ערך אמביוולנטי. גם טבורו של שיר ובשל החזרה בין הכותרת לבין הביטוי החוזר בשיר יש איחוד כותרת ותוכן אל מרכז אחד. נמל החיים. הערך השני הוא פשוטו כמשמעו: המקום שממנו מתחילים כל הסתעפויות החיים, על תהפוכותיהם, מהמורותיהם, גשרים והטבות. בנוסף לכך נמל של החיים הוא גם משמעותי לישראל כארץ קבוץ גלויות; אוניות מכל רחבי תבל, עולים חדשים מכל קצות עולם.

ברצוני להתעכב לרגע על ביטוי אחד מהשיר: מותר לי לא?)

"רָזִין טְמִירִין הָיוּ מִתְגַּלִּים בְּבָתֵּי סַיְדּוֹף לְיַד כָּל דֶּלֶת".

ברור לעין שמדובר כאן ברזים נעלמים, סודות עמוקים. אך בבתי סידוף הם היו מתגלים! לא תוכנם אלא עצם קיומם! והיכן? דווקא ליד כל דלת. ואנו יודעים שהדלת היא מחיצה בין הפנים לחוץ. אך יש בדרך כלל מרווח דק בין הדלת לרצפה שם במקום הרווח הצר הזה מרקדין להן סודות עלומים מארץ הפלאות. שם בקטע הדמדומים בין החוץ לפנים, בין הרווח הצר שמקשר בין פנים לחוץ, בהיות הדלת סגורה. מעין קו הדמדומים הבלתי ברור. זאת אומרת שיש כאן משום כפל עניין. מצד אחד סודות טמירים ומצד שני קו גבול מעורפל, לא ברור, מבחינה זו אם הוא מאפשר קבלת סודות או לא! שני גורמים מסתוריים זה על גבי זה.

ומה המשמעות? באופן כללי במקרו ישנן נגיעות שנמצאות ליד האדם, והן חשובות עד מאוד. והוא לא מבחין בהן. הוא לא יודע על קיומן כי האדם בדרך כלל מסתכל ממנו והלאה, ולא למה שנמצא על ידו. אך הסודות האלו, הטמירים האלו, נמצאים כל העת ליד כל אחד מתושבי השכונה ליד מפתן ביתו כרוח ליד חומר. כל שנשאר הוא לקחת מן המוכן. האם עושים זאת האנשים? את זה משאיר המשורר לקורא.