אגדת התלתן המסמם <br>

רצועת העמקים הגדולים, שזדונסקה-וולה ובנותיה הכפריות הן חלק ממנה, משופעת ביערות מחטניים, באשוחית אלון ואשוחית אוכמניות, בארזית הפולנית ומיני חורש אחר. בפאתי היער ובתוכו מצויים בשפע שיחי הפטל למיניהם, דומדמניות, האוכמנייה השחורה, תותי יער ושפע אדיר של פטריות וכמהין שצצים לאחר גשם באדמה הטחובה למרגלות העצים.

בתוך היער אפשר היה להיתקל בארנבות, בסנאים, ביערנים ואף בחזירי-בר ובאיילים. נוטרים מיוחדים, במדים מצוחצחים ובחגור, מצוידים ברובים קלים ובשוט ציציות (יפה יותר מאשר ה"קאנצ׳יק" של המלמד היהודי), שמרו באזורים שבו התרכזו הנופשים. ילד שהרחיק לכת, או שאמו התלוננה כי אינו מתנהג כראוי, זכה מן הנוטר להריח את ריח העור של החגורה המבריקה. זה אמור היה לשמש אזהרה שאם לא יסור מדרכו הרעה, יחוש לא רק ברֵיחה של החגורה, אלא גם במגעה באזור הישבן.

כשהתקרבנו לכפר וליער, כבר חשנו כציפורים שפרחו מן הכלוב. הבית היה ריבוא מילין מאחורינו, החדר או בית הספר ביבשת אחרת והשטיבֶּל בכוכב לכת אחר. חשתי כמו חיה שבויה שחוזרת אל הטבע. אומנם הייתה צמודה אלינו תזכורת, סבתי וחוינאצקָה האומנת, אך באותם רגעים נפלאים נראה היה לי שגם הן הפכו לדמויות בארץ עוץ שלי. גם הן שמחו להשתחרר קצת מן המסגרת והחובות, מה גם שהגברים נשארו מאחור. נטלנו אתנו מעט מיטלטלין, המינימום הדרוש בעינינו, וגם מה שמצאנו בבקתה היה צנוע מאוד. גם השירותים שבו היו מינימאליים - מה שפחות חציצה בינינו לבין הטבע, כך ייטב. עם שחר קראו התרנגולים, לא אחד או שניים אלא להקה שלמה. אליהם הצטרפו הפרות וסתם ציפורים. משבי רוח קלים הביאו אל הבית את ניחוח האורן והאשוח, ובשדות הדגן שלפני היער השיבולים קדו למגע הרוח, ואוושה חרישית ליוותה את תנועתן והגיעה אל אוזנינו.

פּוִרֶמבי - הריאה הירוקה של זדונסקה-וולה בפולין של שנות השלושים. אם יש משהו מחייך בארץ רחבת ידיים זו, אלה לא תושביה, נוצרים או יהודים, אלא הטבע בקיץ, כאשר הארץ מתנערת משמיכות הלובן של החורף ומנערת מעליה את שארית האפור שנותר באביב. גם הבקתה העלובה ביותר, והחלקה המעובדת הדלה ביותר, מתמזגות במשבצות הענק של ירוק עז עטור עצי לבנה, אלון ושיחים למיניהם. כל פיסת אדמה שתבחר לעצמך כדי להתפרקד, ישרה כאילו עשו אותה בפלס מים. כאשר אתה נשכב, עוצם עיניך ושומע את האוושה שבאה מן היער והחום עוטף אותך, אתה חש כילד חבוק בזרועות אמו, כאוהב שמצא מנוחה שלמה בין שדי אהובתו, ואתה מתפלל שזה לא ייגמר לעולם.

בפורמבי הרגשתי כל-כך רחוק מן העולם וכל-כך קרוב אליו. בפולין, כמו ברוב ארצות אירופה, השמש אינה דיירת קבע בקיץ. הקיץ מאופיין בגשמים, אך אלה ברוב המקרים אינם גשמים מתמשכים אלא קצרים יחסית. אולם גם אם אינם נמשכים אלא שעות אחדות, לעתים הם עזים מאוד ומלווים סופות רעמים וברקים. ברקים ורעמים בעיר הם עוד קולות שמצטרפים לרעש. לא כך בכפר...

לאחר גשמי עוז באו ימים חמים, היער הזמין את האורחים לתקרובת של פטריות לסוגיהן, ואוכמניות, וגבולות האיסוף היו שניים: ההבחנה בין פטריות אכילות ורעילות וכושר הקיבול של הסל. והיה עוד גבול, הוא עומק היער. היערות בפולין הם לא איזה חורש של הקרן הקיימת. ברובם אפשר ללכת לאיבוד אם לא מתמצאים בהם. גם לא הייתה רשות שמורות הטבע שתסמן שבילים, ואילו היו שבילים - קשה היה לשמור עליהם ביער שבו רובד עלי השלכת או ענפי המחט שמכסה את הקרקע הוא בעובי של מזרן. בכל מקרה יצאנו בסלים ריקים וחזרנו עמוסים בכל טוב שהציע היער. ובפאותיו עוד הוספנו כהנה וכהנה, פטל אדום ופטל שחור ודומדמניות.

בשדות נערמה הקמה, ושטחים שלמים של תלתן ריחני -lubin- הפכו את המראה מירוק לצהוב. ריחו של התלתן היה כה עז ומשכר, שהוא סימם את החושים. נפוצו סיפורים שאנשים שנרדמו בשדה של תלתן ריחני לא התעוררו. כתגבורת לצהוב נוספו החמניות שכבר הרכינו ראשיהן בשל כובד הגרעינים שהבשילו והשחירו. בין כל אלה התעופפו זבובים ירוקים עצלים ודבורים חרוצות. הקיץ היה בעיצומו. הטבע כמו עצר את תנועתו, רק אנו, הילדים, האצנו אותה.

בימי החול, בהעדר כל מסגרת שתכפה עלינו סדר יום מוגדר, ומכיוון שהנשים היו עסוקות בינן לבין עצמן בסריגה ובמנעמי החופש שגם הן היו ראויות לו, שכחנו בכלל מנין באנו. נראה היה לנו, הילדים, כאילו גם הדת יצאה לחופשה, ומכל מקום היא השירה מעליה את הקפוטה הכהה והכבדה והסתפקה בכיפה ובארבע כנפות. אצלנו גם אלה נשרו. יהדות של קיץ שאותה אהבנו יותר מאשר יהדות החורף הסגורה והסגפנית. רק בסופי-שבוע, כשהופיעו הגברים מן העיר והצטרפו אל המשפחות, חזרנו קצת אל המקורות ובשבתות נערכו תפילות בבית-כנסת קיצי מיוחד. הרושם היה שהמבוגרים, נשים וגם גברים, לא הביעו התנגדות נחרצת להשאיר מאחוריהם בעיר את המורשת על סבלה. פורקן מיוחד ניתן דווקא ביום ט׳ באב.

היה זה יום החול היחיד שבו הגברים באו לכפר, כדי להקל על עצמם את הצום. כאשר למדנו על חורבן הבית, לא התעכבנו במיוחד על מלחמת האחים שקדמה לחורבן, על הריב והמדון, ההתנפלויות וההתנכלויות בין הפלגים היהודיים היריבים אשר גרמו להשמדת מלאי המזון, מה שהקל על הרומאים את הכיבוש. בבתי הספר הדתיים לא אהבו כל-כך לעסוק בפילוגים, שכן אז היה צריך להסביר גם את מלחמת החורמה שניהלה חצר גור בחצר אלכסנדר ולהפך, 1867 שנים אחרי חורבן הבית.

זכר החורבן לא אמר לנו מאומה. הוא נראה לנו מלאכותי. לפתע פתאום, באמצע החופשה, כשהכול נראה יפה ומבטיח, כאשר הטבע מציע כל טוב, מחליטים היהודים על צום ונהי ושבתון זוטא למשך יממה, כדי לשוב לחיים הנורמאליים מיד לאחר מכן, כאילו ביום למחרת השתכח חורבן בית המקדש. בקיצור, לא ייחסנו חשיבות מיוחדת לאירוע זה והגדולים לא עשו מאמץ מיוחד כדי שנחוש בכך. ההתרשמות שלנו הייתה, שגם המבוגרים עושים זאת כדי לצאת ידי חובה. צום יום כיפורים הוא עניין אחר. כאן אתה עומד למשפט ולפני גזר דין שנוגע מאוד גם לעולם הזה והיהודים היו הרבה יותר כנים בהכאה על חטא, בבקשת רחמים ובהינזרות מאוכל. אך על פאסדה חובה היה לשמור. אז צמו ב"תישעבּוּב" ובמקום לחגור שק ואפר נעלו נעליי בית קלות, סמל לסבל.

לילדים לא היה יָם כפי שיש לילדי ישראל כדי להתענות בו בט׳ באב, והיה צורך בפורקן אחר. לכן, המרנו ביום זה את איסוף הפטריות באיסוף קוצים. אלה היו קוצים כדוריים בעלי נימים דביקים. מצוידים בכדורים קוציים אלה הופענו בבית הכנסת בעת התפילה והטלנו את הכדורים הדביקים הללו במתפללים. אלה, כמצוות המסורת, העדיפו לראות בכך אקט של סבל ואנו, הזורקים, ראינו בכך תעלול התחשבנות עם המבוגרים שמציקים לנו כל ימות השנה. המהדרין, כמו בן דודי, שמו את הקוצים על מושב הכסאות או שהקדימו להדביק אותם בטליתות. היה שמח ב"תישעָבּוּב".

עוד כמחצית החופשה הייתה לפנינו, אבל ט׳ באב, יותר משהזכיר לנו את חורבן בית המקדש, הזכיר לנו כי ימי החופש הולכים ואוזלים, וכי "הימים הנוראים" הולכים וקרבים. וכאשר עצבות קיצית באה עליך, אין מקום יפה יותר ללכת אליו מאשר היער.