מי שצפה בנאומו של רה"מ בנט באו"ם (27.9.2021, שעה 1600 שעון ישראל), הבין שהמופע היה בגדר מטלה שיש לסמן לידה "V" ולהתקדם הלאה. מבחינות רבות היה זה מופע היכרות - היכרות שלו עם האו"ם ותו לא. שהרי הנאום נישא לקראת סיום מושב העצרת, כאשר רוב נציגי המדינות עזבו כבר את המליאה ולא נכחו באולם.
1 חרף 72 שנות עצמאותה, ישראל טרם השכילה לייחד למוסד האינטרסנטי והצבוע המכונה "ארגון האומות המאוחדות" (אוקסימורון), את הערך הראוי לו. אנו שוגים אסטרטגית כאשר איננו דואגים לכך שכל המדינות הסובלות מצביעות ועויינות הארגון יעניקו לו את היחס המגיע על-פי התנהלותו למעשה. יש כמובן הגיון להופיע בפורום בינלאומי בו מיוצגות כ-220 מדינות ע"י נציגיהן הרשמיים ולהשמיע את דברה של ישראל. אולם, התנאי לכך הוא שיש לה מה להשמיע ורוב הנציגים נוכחים באירוע. כלל ידוע ביחסי ציבור הוא ש"העולם" קובע את יחסו כלפי אנשים ומדינות, בעיקר משיקולים פוליטיים ובמידה לא מבוטלת גם על-פי הערך העצמי שהם מפגינים בפניו. בלחץ האירועים בו נתון כיום בנט בקואליציה המפונקת שלו, חבל על כל יום שהוא מבזבז על עיסוקים שתרומתם הסגולית שולית. אינני יודע אילו פגישות נוספות אמור היה רה"מ לקיים בנסיעה זו מחוץ לאור הזרקורים, אבל אם לא היו כאלה, נסיעתו לאו"ם הייתה מיותרת.
נאומו של רה"מ חולק בפועל לשניים - נאום לציבור הישראלי ונאום למערכת הבינלאומית. דומה שהחלק "הבייתי" היה העיקר ומבחינה זו אין צורך לשאת אותו בעצרת הכללית של האו"ם. מאחר שנאם כרו"מ ישראלי חדש בתפקידו, באנגלית, אחרי הופעותיו המרובות של קודמו שניחן באנגלית רהוטה, היה הנאום גם "מבחן השוואתי של כישורים" (אחד הפחות חשובים) כיצד יציג את עמדת ישראל כדוברה הבכיר. זאת עשה לטעמי ברמה סבירה, גם אם פחות ציורית ומהוקצעת מזו של נתניהו. התקבע במקומותינו שראשי ממשלה ישראלים חייבים לשאת דברים באנגלית כשהם מופיעים בארה"ב - האמנם?! אינני משוכנע בכך כלל ועיקר. התוכן ואופן הצגת הדברים חשובים יותר מהלשון בה הם נאמרים.
2 עקבתי גם אחרי התגובות בשלושה ערוצי הטלוויזיה שלנו. את מרבית התגובות וההתייחסויות לא הייתי משייך לניתוח הנאום ותועלתו, אלא לביקורת מנוּבזת של הדוברים - כל מבקר והעמדות הפוליטיות הבסיסיות המנחות את סיגנונו והשקפת מעסיקיו. בתוכן הופעתו חיזק בנט להוותו דימוי שהולך ומתקבע בתודעה המקומית שלנו, שהוא עוסק בעיקר בשלושה נושאים: קורונה, קורונה וקורונה - בהיותו מעין "פרויקטור-על" לנושא המגיפה, בשילוב עם סוגיות אסטרטגיות וניהול הממשלה והקבינטים המובילים - חוץ וביטחון. לטעמי זהו דימוי נחות לראש ממשלה כמנהיג לאומי וכדאי שימהר להשתחרר ממנו לאחר שיקבל את אישור הכנסת לתקציב.
הנושאים הנוספים בהם נגע היו: הרכב ואופי הממשלה, הישגים ישראלים ב-72 שנות עצמאות ומצב הרוח הלאומי שלנו, התחזקות היחסים עם מדינות האזור והאיום האירני הכולל.
אין ספק שהאיום האירני הוא כיום נושא מס' 1 של הביטחון הלאומי של ישראל. דבריו ה"חצי נחרצים" של בנט בעניין זה היו האמירה החדה והמפורשת היחידה שנשמעה מפיו בנאומו, אבל גם היא הייתה מטושטשת מדי. כאשר אירן נמצאת במרחק "...שבין חודשיים לשנה מפצצה גרעינית" (תלוי בטיב הפרשנים העוסקים בכך), הרי שאמירה בנוסח "נגמרה לנו הסבלנות...", היא אמירת-סרק. ישראל עוסקת בבעיית האיום האירני כבר 15 שנים ברציפות ובאופן אקטיבי ועדיין לא ברור לאזרחי המדינה, ידידיה ואויביה, מה באמת היא מבקשת לומר. לדיבור בנושא אסטרטגי מעין זה יש לבוא מוכן - מתואם עם הכנסת והממשלה, עם מערכת הביטחון, עם ארה"ב ועם כל מי שאמור להיות מעורב בו באופן ישיר או עקיף. השומעים חייבים להבין שהדובר אליהם יודע מה הוא שח ויש כיסוי לדברים - בעיקר כוונה ויכולת ביצוע. אלה נשמעים היטב בטון הדובר גם כשהם "סתומים" כביכול או נאמרים בעלמא.
כאן אינני יכול לבוא בטענות קשות מדי לראש ממשלה המכהן פחות מ-4 חודשים בתפקיד. נתניהו עסק בנושא 12 שנים וגם ממנו לא שמענו אמירות משכנעות מספיק. לעניות דעתי, המב"מ
3 שמנהלת ישראל נגד התפשטות אירן, פשטה גם היא את הרגל. לא היה בכוחה אז - בהיקף ובנחישות בהם נוהלה - ואין בכוחה גם כיום לעצור את אירן. כל עוד איום הטילים של חיזבאללה הוא איום אסטרטגי המונע את הגברת אינטנסיביות המב"מ, וישראל טרם ה הפנימה שארה"ב מתחמקת מאחריותה הבינלאומית בסוגיית מניעת הפצת הנשק הגרעיני (בדומה למקרה קוריאה הצפונית) וספק אם תתערב בה גם אם תחליט ישראל לפעול בגפה, אנחנו ניצבים גם בפני אתגר קונבנציונלי רציני שאסור להניח לו לצמוח לממדים שימנעו בעדנו מלפעול. בכדי לומר זאת שוב בקול ענות חלושה, אין צורך להגיע למליאת עצרת האו"ם.
לא מכבר איים שוב אבו-מאזן על ישראל בחידוש המאבק בביה"ד הבינלאומי בהאג, ובחידוש הטרור אם לא נפנה את איו"ש תוך שנה. לא שמענו על כך שום תגובה מוסמכת של ממשלת ישראל והפעם גם לא באו"ם. על-רקע האי-שקט התוסס במרכזי הפעילות הפלשתינים בישראל ומחוצה לה, מדוע סבור בנט ששתיקה רועמת היא מדיניות ראויה? האם הוא מאמין באמת שהנושא עתיד להעלם מהאופק? רק מפני שיהיה שקט והכל ישכחו ממנו? לסכום הדברים דומה שהנסיעה לניו-יורק הייתה, אם כך, מסע סרק!
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
