האודיסאה 2021

סיפורו של הומרוס מהמאה ה-9 לפה"ס מתרחש בימינו, כשהדמיון והמציאות מתערבלים זה בזה, והעין לא שבעה מהתנועה והעיצוב המהפנט של העמדת אנסמבל השחקנים כמקהלה, שכל אחד מהבנים הוא אודיסיאוס וכל אחת מהבנות – פנלופה. הרחבת היריעה על-ידי פרישת הדמויות המומחשות בידי 18 השחקנים, היא רעיון מתוחכם ויצירתי ביותר. כך מתרחבת יריעת האירועים, והפיוטיות של הומרוס והבזקי אירועי הסיפור המקורי, מהבהבים ומרצדים כאורות על הבמה האפלולית לעיתים, בוויזואליות של אופן משחקם ותנועתם של כל השחקנים בקאסט.

פתיחת המחזה בסצינה הכה מרשימה של ביטוי מוראות המלחמה (בטרויה) מבלי הצורך להשתמש בקטשאפ, מטלטלת את הלב במשחקו המצוין של גיא כהן בשילוב קולות הסאונד הרועם. כך גם סצינת הסיום, בה הגיבור החוזר הביתה (לאחר 10 שנות המלחמה ועוד עשר שנות טלטוליו בים) ומניח את ידו על כתף רעיתו פנלופה, ובמקביל מאחוריו שורת הגברים מניחים אף הם את זרועם על מי שלפניהם ויוצרים בכך קו ארוך, שמצדה של פנלופה מניחות שאר הנשים בטור את זרועם על כתף קודמתם – זו פנינה ויזואלית המעצימה ומדגישה את מתיקות החזרה הביתה של הגיבור.

ואכן, השאיפה לחזור הביתה, וחשיבות הבית לנפש האדם – היא הרעיון המרכזי של שימלפניג בכתיבת מחזהו, החוזר גם במחזותיו האחרים. לצורך זה חרג המחבר מעובדות הסיפור של הומרוס, כמו הדרת דמותו של הבן טלמכוס, וכמו מהיות רעיתו נאמנה כל אותן שנים לבעלה. בעוד שהוסיף את דמות המורה, המספר לה סיפורים ובכך כובש את ליבה. במיוחד כשהוא מתמקד באיזכור סיפורו של אודיסיאוס. כמו היקלעותו למערת הקיקלופ, או פיתויים שעצרו אותו בדרך מלחזור וכלאו אותו באי זה או אחר, כמו המפלצת שלא הוזכרה בשמה, אך אורבת לכל אדם בדרכו למטרה, הבית.

עבודת יצירת ההעמדה הכה עשירה ויצירתית בדגש על התנועה, של הבימאי המחונן מתן אמסלם, נתמכת גם בעוזרתו, השחקנית המחוננת עמית לויט, וכן בשיתוף יצירתיותם של השחקנים כולם. כולם מוכשרים, כשנזכיר לדוגמה רק כמה מ-18 המשתתפים כמו אדם אבידן בשפת גוף מרשימה ביותר, אליהו פלאי, אליאור צדקיהו, מיכל בוזגלו שחורת השיער והתמירה, הילה קרני, ועמית לויט הכובשת בהופעתה ובקיסמה ונטע עמנואל הבלונדית. עבודת הצוות הזו היא פרי ההילולים שנראה בהצגה המופלאה הזו, שראוי היה שתמשיך ותוצג על הבמות עם בוגרי הסטודיו הירושלמי של ניסן נתיב. הן כאנסמבל והן בדבקות בכל חלק של היצירה. כמו עיצוב החלל של נועה סומר כהן, עיצוב התלבושות של רעות שיבר - עם החצאיות הארוכות על פלג הגוף העליון החשוף של הגברים בקטע הקומי בו הם מצחיקים בחיקויים כנשים. נוסח העיבוד של שמעון בוזגלו יכול היה להותיר שפה תיקנית, ללא עיוות לשפת-רחוב. תיאטרון לא חייב לרדת, אלא להעלות את הצופים לרובד הפיוטי של השפה. להאציל אותה.

מתן אמסלם הבימאי, בחר בעבר בעבודת הגמר שלו בחוג לבימוי באוניברסיטה, מחזה משל רולנד שימלפניג. בכך החל ביניהם קשר הדוק ומתמשך, והמחבר, שהוא מהמצליחים ביותר בגרמניה ובאירופה, שולח לו מעת לעת כתב מחזות נוספים לעיונו. קשר כזה יניב לבטח עוד הפתעות מוצלחות מעין זו הנזכרת כאן. ללהקה המגובשת הזו שאפו על החוויה שהם מעניקים.