דמעות של צער

לפעמים, כשעוברים עלינו ימים קשים ומשום הפחד שלנו מהבדידות, אנו מעמיסים על עצמנו מטלות שהן גדולות ממידתנו מבחינת הזמן, הגיל, התקציב..., וזאת כדי שהיא לא תכרסם בנו בכל פה.

היום היה לי יום קשה במיוחד. מהבוקר עבדתי על פרויקט מסוים עד השעה 21:00 ועוד היו לי סידורים והתאמות לפגישות בעתיד הקרוב... ששאלה אותי חברתי: "לאן נעלמת כל היום"? השבתי לה, שהיום הזה היה קשה לי יותר משתי הלידות שילדתי בבית החולים "שערי צדק" הישן שברחוב יפו. איריס נולדה תוך חצי שעה ואודי נולד תוך רבע שעה! אפילו זכיתי לתואר "חתולה" בפי האחיות. אבל היום, חזרתי רצוצה הביתה ולא נותרה בי טיפת כוח, ולא רק משום העבודה הרבה, אלא יותר משום הצער שציערו אותי אנשים מחמת הקנאה על עבודתי המסורה בהתנדבות, שבעקבותיה אני זוכה לכבוד ולהערכה בקרב הבריות.

הגעתי לסמטה הקטנה הסמוכה לביתי והחניתי את מכוניתי. כל כך ריחמתי על עצמי ועל כך שלא נותרה בי אנרגיה אפילו כדי לצאת מן המכונית, עד שהתחלתי לבכות מתוך רחמים עצמיים. חושך שרר מסביב, נשמתי נשימות עמוקות כדי להוריד את הלחץ ולנגב את הדמעות. הצצתי בראי שמעליי ונבהלתי! כל צבעי האיפור נמרחו לי על הפנים ונראיתי כמו "שלל צבעים טכניקולור" (הגששים). טוב שכבר ירד הערב, שלא יראו אותי כך השכנים וייבהלו אף הם!

בעודי אוכלת את שארית הכריך המעוך שנותר לי מארוחת הבוקר, שמתי לב שבכביש הראשי ממולי, האוטובוס נעצר ולא המשיך לנסוע עוד עשרה מטרים לתחנתו. בעודני תמהה למראה העצירה, ראיתי משאית ענקית סגורה הנכנסת ברוורס לסמטה הצרה והקצרה בה חניתי. תמהתי, להיכן הנהג רוצה להגיע? שלא יפגע במכונית שלי ובשאר המכוניות שחנו בשורה לפניי ומדוע בכלל הוא נכנס לסמטה הזאת שהיא בעלת מסלול אחד?

המשאית המשיכה לנסוע ברוורס לאט-לאט... ולזכותו של הנהג ייאמר, ששמר על מרחק של חצי מטר מהמכוניות החונות לצד המדרכה, וחצי מטר מהעבר השני, בו ניצבה גדר אבן לאורך כל הסמטה. הגבהתי צווארי לראות מי הנהג ומה הוא מתכונן לעשות, ובינתיים, הבחנתי בשלט ענק שקישט את צדודית המשאית ובה פרסומת צבעונית של חברת משלוחי פרחים. הפרסומת הזכירה לי עובד ערבי בתחנת הדלק, הדואג לתת לי מדי יום שישי שני עיתונים וחלה לשבת כשאני באה לתדלק. אני כמובן משיבה לו בחפיסות שוקולד בעטיפות צבעוניות ובמתנות קטנות לרעייתו.

פרח מגן עדן

והנה, לפני שבועיים, כשהגעתי לתחנת הדלק, ראיתיו מחזיק בידו פרח יפהפה, ארוך גבעול בעל ציצית צבעונית ומגונדרת. "הו, שמחה, טוב שבאת, הנה פרח יפה בשבילך. הרגע חשבתי עלייך כשראיתי אותו, הוא גם כזה מקושט כמוך וגם לו יש כובע..., מתאים לך", צחק ותחב את הפרח לידי. הודיתי לו ואז אמר: "את יכולה לתקוע אותו באדמה או לשים אותו בתוך צנצנת עם מים, ככה שיהיה יפה על השולחן בסלון". הודיתי לו וחשבתי בלבי, מי יודע כיצד הגיע לתחנת הדלק פרח מלכותי כזה?

תדלקתי את המכונית והלכתי לביתי, שם נתתי לו מקום כבוד על שולחן השבת. הנחתי אותו באגרטל ארוך ולבן והבחנתי, שהוא פרח והעשיר בכל יום יותר ויותר את ציצייתו שפיארה את ראשו. למראהו, נמלאתי שמחה וחשבתי, לא בכדי קוראים לו "פרח גן עדן".

הולך לי עם פרחים

המשאית הגיעה עד למכוניתי ולא יכולתי לפתוח את הדלת ולצאת ממנה... ואז הנהג פתח את חלון המשאית ושאל: "את רוצה לצאת"? "כרגע לא", עניתי, "עכשיו חניתי". "תראי, לא אשהה פה זמן רב, אני רק צריך להביא מספר זרי פרחים לבניין מספר ארבע. אני לא רואה כלום בחושך הזה, את יודעת היכן הבניין"? "כן, הוא בדיוק לצדך", אמרתי והצבעתי על הבניין החשוך. "אתה רוצה שאשמור לך על המשאית"? "לא", חייך האיש, "אני רק מוסר את זרי הפרחים ונוסע. תודה"! "יש לך גם זר עבורי"? שאלתי בהלצה. "נראה", אמר והעמיס על שתי זרועותיו זרי פרחים ונכנס לבניין.

אני עוד יושבת במכוניתי ומחכה לנהג שיזיז את המשאית הענקית מן הדרך, כדי שאוכל לצאת מהמכונית וללכת לביתי בבטחה והנה, לאחר מספר דקות, שב האיש למשאית, כשהוא מסיר מעל זרועותיו את העלים הירוקים שדבקו בהן ומנער את המים שהטיפו הפרחים. אחרי דקתיים פסע לעבר מכוניתי והביא לי זר של ורדים יפהפיים! "בבקשה", אמר וצחק למראה עיניי שנפקחו בתמיהה למראה המחווה. "סתם אמרתי...", התנצלתי. "לא, גברת, היית טובה שהצעת לשמור לי על המשאית, אז מגיע לך"! אמר והביט בפניי הזורחות למולו. "תודה", אמרתי. הוא שהה עוד שנייה, כאילו רצה לומר לי דבר מה נוסף, ואחר כך, פסע במהירות לעבר המשאית כשהוא מנופף לי בידו לשלום ומטפס בחזרה למרום מושבו ונוסע לדרכו.

דמעות של שמחה

הבטתי בזר הוורדים, מתפעלת מצבעם הוורדרד ומרעננותם... ואז נזכרתי ואמרתי בלבי, הו, כמה חבל שלא נתתי לו את חפיסת השוקולד שהייתה מונחת בתיקי כהכרת תודה.

אני כבר לא יכולה לאכול חפיסות שוקולד שלמות כפי שנהגתי בעבר, כי המכנסיים שלי מליאות ..., עליי להוריד את קצב הגרגרנות השוקולדית שלי כדי שלא אתן הרבה צל, כפי שהעיר לי בני, אודי, וצדק! לכן אני קונה חפיסות שוקולד ועוטפת כל חפיסה וחפיסה בניירות יפהפיים שמביא לי ידידי יגאל שער, המתגורר בשוויצריה ובא מספר פעמים בשנה לישראל, לביקור בני משפחה וחברים. החפיסות עטופות כל כך יפה, שחבל לי לפרקן ולאכול את תוכנן המתוק, והן מיועדות ל"אנשים טובים באמצע הדרך", המסייעים בידי ומשמחים אותי בהזדמנויות שונות, דוגמת "איש הפרחים" הזה שנקרה בדרכי בשעת לילה מאוחרת.

הצטערתי שנסע בידיים ריקות וחשתי לביתי לסדר את הפרחים. הייתי סקרנית לדעת, אם גם בעלי החברה ידעו מה שאמי, חנה, לימדה אותי: "שמחה'לה", אמרה, "כשאת קונה פרחים מתחת לעשרה, תקני אותם במספר לא זוגי ואם את קונה עשרה פרחים ויותר, תקפידי שמספרם יהיה זוגי". ספרתי את הפרחים וראיתי שקיבלתי ח"י פרחים!

באותו לילה, הייתה שנתי ערבה מתמיד. מה אומר לכם, הקב"ה הוא אלוף בייבוש דמעות של צער ובהחלפתן לדמעות של שמחה. אשריי שזכיתי!