האנרכיה כבר כאן

במאמרו "ערביי ישראל וטרור דמי החסות: איום קיומי"¹ קובע גרשון הכהן שטרור דמי החסות (הערבי) הוא אכן כזה. דומני שהתופעה אליה הוא מתייחס רחבה הרבה יותר ומשקפת בפועל מספר תופעות שממדי כל-אחת מהן גדלים במהירות ועמן גדלה גם חומרת האיום הגלומה בהן. במילים אחרות, סימפטום התופעה - ניהול החיים המדינתיים-חברתיים מחוץ למסגרות החוקים שנועדו לכך, באמצעות אלימות העולה לעיתים קרובות בקורבנות של אזרחים חפים מפשע, ובשיטת "כל ד'אלים גבר" - היא פנדמיה תופחת שמפוררת את יסודות החיים במדינה והגיעה כבר לממדי איום קיומי.

שום מדינה דמוקרטית מסודרת אינה יכולה להתקיים לאורך זמן. כאשר החוק איננו מייצג את כללי היסוד להתנהגות השלטון והאזרחים בה, אין בה אכיפת חוק יעילה וקפדנית ואין תודעה ציבורית המציבה את צורכי הציבור והחלטות מוסדותיו, מעל לרצון הפרטי של מפירי חוק ופורצי-הגדר. תהליכים אנרכיים מתחילים "בקטן". - עם "הקטנות" אנו יודעים להתמודד ולומדים "להכיל" קבוצות קטנות או מעשים "זניחים" של פורעי חוק וסדר ציבורי. הכלה זו מתאפשרת מפני שאלה נתפסים בטעות כסמל ל"חופש הביטוי", "זכות הדיבור" או "גיוון הדעות והעמדות של חברה פלורליסטית".

פעמים אנו טועים לחשוב שמדובר בתופעות חולפות או בהגזמה שאין סיבה לעסוק בה יתר על המידה או לנהוג במחולליה ביד קשה. ברם, כמעט תמיד מסתתרת מאחורי גישה זו שגיאה שלטונית חמורה שמתעלמת כליל ממושג "התקדים".

כידוע, בדמוקרטיה כל האזרחים שווים, וזכויותיהם שוות בפני החוק. - ב"דמוקרטיה-טכנית-הצהרתית" כמעט אין מי שאינו מודע "לאמיתות" אלה. אך כמעט אין בנמצא גם מי שמבין או שם לב שאמיתות אלה הן שורש הרע בהיותן תקדים. בדמוקרטיה תקדים הוא "הזמנה" להפוך מקרה חריג באמצעות טיפול כושל בו ובמשמעויותיו, לנורמה שתוקפה לעיתים נתפס כשינוי החוק שמעניק חריג מעמד של נורמה מקובלת. מרגע שקנה התקדים מעמד מוכר בתודעה הציבורית, ממשיך הוא לכרסם בסדר הציבורי הרצוי והחיוני, זה שאותו קבע החוק כמחייב לצורך השלטת האיזון ההכרחי בין הפרט לחברה.

זכויות הפרט שהזכרנו לעיל כבודן במקומן מונח, אבל הן תמיד זכויותיו של אזרח בודד. משמע: גבול הזכות של האחד הוא המקום בו מתחילה זכותו של הזולת. אין משמעות לזכות אזרחית של יחיד, אם התנאי לקיומה הוא פגיעה בזכות האזרחית של הזולת. לכן, אין להתיר למערכת אכיפת החוק חופש החלטה לגבי כל מקרה ומקרה בנפרד ועד היכן תימתח את קו החיתוך בין השתיים. על-כן, נודעת חשיבות עצומה לקיומו של חוק ולאכיפתו כלשונו באופן שווה על כל האזרחים ללא יוצאים מן הכלל. את החריג המכיר בחולשותיהם של בני-האדם יש להותיר לטיפול מערכת המשפט במסגרת קציבת הענישה על עבירה או פשע, אבל לא על עצם הגדרתו של מעשה כעבירה.

טרור דמי החסות הוא תולדה של החלפת שלטון החוק בחברה או בחלק ממנה, בשלטון בעלי הזרוע. שלטון זה הוא תולדה של החלפת שלטון השיח התרבותי בשיח אלים ומאיים, בעבירות רכוש כחלק מהשיח הנורמטיבי ובפגיעות המבקשות להסדיר נושאי מחלוקת באמצעות אכיפה אינדיבידואלית כוחנית. זו בשלביה הראשונים אינה מופנית אישית נגד בעל הפלוגתא, אולם בהדרגה היא מגיעה גם לתחום האישי. סופו של תהליך זה הוא שהשיח התרבותי בין אנשים שווי-זכויות הופך לקרב באמצעים אלימים, בו השיח היחיד שנותר הוא הבנה זמנית לגבי הפסקת האש עד לעימות הבא. כאן מדובר כבר "בטרור" על סוגיו השונים: דמי חסות, בעלות על נכס, זכות קדימה או עדיפות בכל עניין ונושא או מחלוקת שבה נמחקות הזכויות "הטבעיות" השוות ובמקומן מנהל שלטון הכוח האלים או "הפרוטקציה" המתחנחנת את המציאות.

ההתרחשויות בתחום זה במגזר הערבי לא נולדו אתמול. זהו תהליך שהתפתח במשך שנים ארוכות. התפתחותו קבלה דירבון וחיזוק באמצעות שני תהליכים משלימים - רפיסות מערכת המשפט והיעדרות מערכת אכיפת החוק. ישראל לא הבינה מבעוד זמן ונראה שגם ערביי ישראל לא הבינו כהלכה, שאזרחות ישראלית אין פרושה שהם נשארים לחיות כאן בכל מקום שיראה להם, תוך התעלמות מחוקי המדינה, תוך אי-השתתפות בחייה לרבות השירות הצבאי והאזרחי ותוך תמיכה מתמשכת באויבי המדינה וברעיונות העיוועים שיינתן להם לשנות את אופיה של ישראל ממדינה יהודית לארגון מסוג אחר. במקום להתמודד חזיתית עם בלבול מושגים זה מלכתחילה על כל הקושי הטמון בכך, הניחה ישראל למגזר הערבי "להתבשל" במיץ של עצמו ולפתח דפוסי חיים והתנהגות שאינם עולים בקנה אחד עם הסטנדרט והחוק של מדינת-ישראל. תהליך זה הוביל בהדרגה לתסכול ולפריצת גדרות מחמירה והולכת אצל הערבים, ולשלווה "סטואית" מופלאה אך מוזרה ברחוב היהודי; "הפלורליזם" הפך לסם מרדים.

אני מעריך שהציפיות בשני הצדדים הן שיחולו שינויים מרחיקי-לכת במציאות היהודית-ערבית בא"י: - מצד הערבים - רצון להחזיר דברים שהשתנו ב-1948 וב-1967 לקדמותם, ומצד היהודים - תקווה (אוטופית לטעמי) שהעניין טרם הוכרע והוא יוסדר באמצעות הסכם פורמלי שנמצא מעבר לפינה. שני הצדדים הניחו למציאות לגדל "גידולי פרא". עתה משהובן שזה איננו המצב, פורצים הדברים את גבולות האיפוק (או הפחד). בהינתן תנאים נוספים שיטעו את הקבוצות המיליטנטיות בשני הצדדים לחשוב שהגיע "שעת המבחן", ינסו הם לאכוף חד-צדדית את דעתם וציפיותיהם על כל השאר; עם או בלי עזרה מבחוץ.

מעניינת, מוזרה ומסוכנת לא פחות היא העובדה שבחברה היהודית עצמה מתנהל תהליך דומה בין "השמאל" (הגמון האתמול) ל"ימין" (הטוען להגמוניה של היום). המאבק "בעד" ו"נגד" נתניהו, איננו על אדם אלא על מעמד הגמוני. לדעת "השמאל" מאוים מעמדו ע"י "הימין" בזכות התהוות רוב דמוגרפי ופוליטי "ימני" שעמדותיו - אידאולוגיה כלכלית-חברתית, מהותה של מדינה "יהודית" ושאלת חלוקת ארץ-ישראל בהסדר פוליטי עתידי - שנויות במחלוקת קשה. חילוקי דעות אלה השתלבו בשנתיים האחרונות במאבק ב"קורונה" ולא מן הנמנע שסייעו למפלתו הפוליטית של נתניהו, אשר לא הבין כראוי שאנרכיה שלטונית "אינה ניתנת לשליטה ולחלוקה...". שתים עשרה שנות שלטונו הרצופות ביססו את האנרכיה השלטונית בישראל בכך שהחלישו מסגרות שלטוניות קיימות - פרקליטות, בית המשפט העליון, המשטרה ותפקודי צה"ל בגבולות ובאיו"ש. אמון הציבור במחויבות הממשל לציבור והאמון האישי במנהיג - נמוגו. בו בזמן לא נוצרו מסגרות חלופיות אמינות ופונקציונליות. תהליך זה עדיין נמשך, אולם הפעם הוא נסמך על אתנחתה קצרה של חילופי השלטון בה יצטרך הממשל החדש להוכיח את יכולתו להתגבר במהירות על החולשות הישנות ולא להחליפן בחדשות.

את ה"חיכוך" במטוטלת פוליטית זו מספקת השאלה: "עד מתי יחזיק נתניהו כיחידה פוליטית אחודה את הברית שלו עם המפלגות החרדיות"? וכמובן, גם "מה יתפרק קודם: השותפות ההטרוגנית בין הניגודים בקואליציה או זו שבין הניגודים באופוזיציה"?
אי-יציבות פוליטית פנימית היא תמיד סכנה קיומית. רוב ההתמוטטויות של מדינות ומעצמות חזקות התחילו בהתפוררות הלכידות הפנימית.² על-רקע התהפוכות במזרח התיכון ולאור המשבר הדו-ראשי מבית, חובה על ממשלת ישראל לשנס מותניים ולהחזיר את החוק, הסדר הציבורי והמשמעת האזרחית על-כנם.

אי-היציבות הפוליטית במזרח התיכון ואי-היציבות החברתית-דתית (לה אנו עדים במיעוט הערבי בישראל) עשויים "לשלב ידיים" ולהפוך לאיום ישיר ומשולב עלינו כבר בעתיד הקרוב. אי-הסדר הציבורי הפנימי הכולל גובר, כפי שראינו במשבר הקורונה ובאי-ציות של רבים להוראות הבטיחות של הממשלה. ככל שייעשו מוחשיים יותר איומי האלימות הפנימיים, יפחת הביטחון האישי האזרחי ויגדלו הנתק והאמון בין הציבור לממשלה; זו כבר עשויה להיות הזמנה מפורשת לפורעים לפרוע. גם את תחילתה של תופעה זו ראינו פעם אחת בולטת באוקטובר 2000, עם פרוץ "האינתיפאדה השנייה", כאשר ערביי ישראל ואיו"ש סברו שהם חזקים מספיק. ופעם שניה, מאוחרת יותר אבל נרחבת גאוגרפית הרבה יותר, במאי ש"ז, במקביל לאירועי מבצע "שומר החומות". הצטרפות חיזבאללה למעגלי האלימות באירוע רב-ממדי חדש, עשויה להוות מניע למלחמת כל בכול שלא תדעך אלא לאחר שפיכות דמים רבה ושהשפעותיה הפסיכו-סוציאליות תדמינה בממדיהן לאלה של מלחמת יום-הכיפורים ובהשלכותיה הגיאו-פוליטיות הכוללות חמורות אף יותר, באשר תתחוללנה ברחובות ערים וברבים מיישובי השדה בכל רחבי הארץ.

את דבריו מסיים גרשון הכהן, איש צבא בעל ותק של למעלה מ-40 שנות שירות כך: "הואיל ומדובר ב"מכת מדינה", חייבת המדינה להיענות לאיום ללא דיחוי ובמלוא משאביה... מערכה זו מחייבת מסה כמותית... שחסרה למשטרה ולצבא... שתהיה כפופה למשטרה/משמר הגבול ו/או פיקוד העורף... יש לארגן כוח ייעודי שימנה כ-100,000 לוחמים. רגע לפני שתאבד את שארית ריבונותה, חייבת ישראל לתת מענה מערכתי מקיף לאיום."

לטעמי, מול מציאות זו ממשלת ישראל שאננה מדי. נכון שהיה עליה לגבור על משוכת התקציב ואת זאת אכן ביצעה. עתה לפניה הכרעה גיאו-אסטרטגית כבדה מאוד. כל נושאי הביצוע השוטפים יחד אינם עולים כדי המשוכה הגבוהה שעל הפרק. הגיעה השעה "לסגור ברגים" ולארגן מתרסים ומערכי-פעולה שיחזירו את המרקם הלאומי כולו לדרך המלך. הצלחתנו בהתמודדות וזכות קיומה של הממשלה החדשה, נגזרים מתפקודה מול אתגרים אלה.