תולדות האלימות הבדואית <span style='font-weight:normal;'>[חלק ד']</span>

המדיניות העות'מאנית כלפי הבדואים

בשנת 1870 ו-1880 החל השלטון העות'מאני שהתאושש במאמץ להחזיר לעצמו את השליטה בפרובינציה ולרסן את הבדואים אם כי מאמצי החדירה שלהם נמשכו עד סיומו של השלטון העות'מאני. רות קרק וסת.ג' פנצמן חקרו את מרכיבי המדיניות העות'מאנית כלפי "הבעיה הבדואית" בשלהי השלטון העות'מאני. המדיניות כללה:

· ריסון הבדואים באמצעים צבאיים - ארבע משלחות צבאיות נשלחו לנגב בין 1870 ל-1891 .

· הקמת מרכזים מינהליים בצפון ובדרום ב-1900 כדי לפקח על התנהגות הבדואים. ביסאן (בית שאן) הפכה למרכז מינהלי לאזור הצפון ובאר שבע הוקמה כמרכז מינהלי בדרום. בעוג'ה אל-חפיר הוקם ב-1906 מרכז מינהלי ששימש כבסיס צבאי. העיר באר שבע הוקמה אף היא כמרכז מינהלי לריסון הבדואים סביב 1900.

· העברת הבעלות על שטחים עליהם השתלטו הבדואים בחולה, בעמק בית שאן ובשרון לבעלות של הסולטן או אפנדים ועיבוד האחוזות בעזרת אריסים. הסולטן עבדולחמיד ה-2 העביר לבעלותו 832,222 דונמים. ב-1914 הועברו ביצות הכברה לידי "האגודה היהודית להתיישבות".

· יישוב מהגרים מוסלמים נאמנים מהבלקן והקווקז על אדמות בשליטה בדואית.

· ניסיונות להעביר בדואים להתיישבות קבע. השלטון העות'מאני ניסה בשלהי המאה ה-19 להעביר את הבדואים להתיישבות קבע. העות'מאנים הושיבו את שבט אל סביח ב-5 כפרים. מנתוני המיפקד של ממשלת המנדט מ-1922 התברר שבשלהי השלטון העות'מאני הוקמו 3 יישובים בדואים. בעמק בית שאן ובגליל.

קרק ופנצמן הגיעו למסקנה שבעקבות המדיניות העות'מאנית החזיר השלטון לעצמו את השליטה על האזורים עליהם השתלטו הבדואים ומגורם דומיננטי הפכו הבדואים לקבוצה שולית, אם כי המאמצים להקמת יישובים בדואים הביאו לתוצאות מוגבלות ביותר. בני השבט אל-סביח קיבל קרקעות ל-5 כפרים אבל הם המשיכו להתנכל לתושבי הכפרים ולשיירות הסוחרים. בשלהי המאה ה-19 החליט המושל העות'מאני לשים קץ להשתוללות אל-סביח. הוא הזמין את ראשי השבט למפקדה שלו וחיסלם. רק אחד הצליח להימלט.

ממחקר שערכו פקידי וילאת (מחוז) בירות מתברר שהשלטון העות'מאני היה מעוניין במעברם של הבדואים להתיישבות קבע ולכן הציע להם שחרור מהשירות הצבאי אם כי לא כי לא פרק אותם מנשקם. בניגוד לקרק/פנצמן, יובל אוחנה-ארנון הוא בדעה שההצלחה של השלטון העות'מאני במיגור האלימות הבדואית היה חלקי בלבד. רוב השבטים הבדואים שנותרו בגליל לא עברו בתקופה העות'מאנית להתיישבות קבע אם כי הם הפכו לנוודים למחצה. הם המשיכו לפגוע בכפריים. גם בהרי יהודה הפכו הבדואים לנוודים למחצה. אבל, במישור החוף עברו הבדואים להתיישבות קבע על-ידי הצטרפות לכפרים ועיירות קיימים או שייסדו כפרים משלהם. באזור המדברי של הדרום והנגב המשיכו הבדואים בחיי נוודות. אבל, המאבק בפגיעה בשיירות הסוחרים היה מוצלח יותר. תחילה הם רוסנו על-ידיי הכיבוש המצרי (1831 - 1841) ואח"כ על-ידי השלטון העות'מאני.

הבדואים לא נכללו במיפקדי האוכלוסין העות'מאניים. פרד גוטהיל מצא שעל-פי הסקר של הקרן הבריטית ב-1886 היו בסנג'ק עכו 7 ריכוזי שבטים שכללו 3,340 נפש. על-פי הסקר ועל-פי מימצאיו של דריק היו בשאר חלקי הארץ 13 ריכוזי בדואים שמנו 15,250. בכל הארץ היו בשלהי המאה ה-19 18,590 בדואים. להערכת בן אריה מספרה המשוער של האוכלוסייה הבדואית הנוודית היה בין 20,000 ל-30,000. ההיסטוריונים שמואל אביצור ויעקב שביט העריכו שב-1890 נדדו כ-40,000 בדואים בתחומי ארץ ישראל המערבית ומספרם עלה לבין 50,000 ל-100,000 ב-1915. סביב באר שבע נדדו כ-55,000 בדואים.

לסיכום, השבטים הבדואים השונים השתלטו בעיקר על הגליל והנגב אבל גם על אזורים נוספים בארץ, תוך התגרות בשלטון העות'מאני ועסקו בשוד וביזה בתקופות של נתק בינם לבין השלטון העות'מאני והבטיחו את הביטחון של התושבים בתקופות בהן פעלו בשירותם של העות'מאנים. בתקופות אלה הם התפרנסו מגביית מיסים או ליתר דיוק "דמי חסות". אומנם השלטון העות'מאני הצליח לרסן את הבדואים במידה מסוימת אך לא חיסל סופית את פשיטותיהם ולא הצליח להעבירם להתיישבות קבע.