ישו אינו גר כאן עוד - לקראת חג המולד

בעיר קלן, אחת הערים העתיקות בגרמניה, קיבלו מסגדי העיר אישור להשמיע קריאות מואזין ברמקולים בכל יום שישי. תופעה זו לכשעצמה, אינה חידוש בגרמניה. בערים מסוימות היא כבר קיימת מאז שנות התשעים של המאה שעברה, אלא שקלן, העיר העתיקה ביותר בגרמניה, שתפארתה על הקתדראלה הגדולה ביותר מצפון לאלפים, היא אחת מסמלי התרבות וההיסטוריה הנוצרית של אירופה - זו התרבות וההיסטוריה המגדירה את אירופה.

עד המאה ה-14 הייתה אירופה מאוחדת תחת שליטת האפיפיור והייתה ידועה כיבשת "ארצות הנצרות", והישות המדינית הגדולה והמרכזית שלה הייתה "האימפריה הרומית הקדושה", שקדושתה נבעה, כמובן, מדתה הנוצרית, ומסדרי אבירים שונים כגון מִסְדָר הטווטונים הגרמאניים ניהלו מלחמות נגד שבטים פגאניים בסְפַר של "ארצות הנצרות".

ראשת העיר קלן, הנרייטה רקר התגאתה בחידוש זה בהתאימה כי רבים מתושבי קלן הם מוסלמים וכי "לדעתי זהו אות כבוד לעיר המעניקה את זכות קריאת המואזין ברמקולים", החרתה החזיקה אחריה העיר הסה בהודיעה כי המואזינים חופשיים לקרוא למאמיניהם ברמקולים גם ללא קבלת אישור, וכך הודיעה גם עיריית הנובר שבשטחה 27 מסגדים. פרנסי העיר דרזדן מיהרו אף הם להסביר כי "אנו רואים עצמנו קהילה עירונית קוסמופוליטית מגוונת". משמעות הצהרה זאת היא שהזהות הנוצרית היא רק אחת מהזהויות ואין היא הדומיננטית.

תופעה אחרת המציגה את נסיגת הנצרות באירופה והתחזקות האיסלאם היא מכירת מבני כנסייה לאגודות מוסלמיות שהופכות אותן למסגדים. כנסיית "כפר נחום" Kapernaum בהמבורג שבגרמניה שנחשבה לאתר מורשת נוצרית הפכה למסגד כבר לפני כעשור, ובמקומות אחרים כגון, מינכן, מאפשרים כמרים בכנסיות לותרניות למוסלמים להתפלל במבני הכנסייה. ישו יוצא ומוחמד נכנס.

המועצה המרכזית של מוסלמים בגרמניה הודיעה לאחרונה כי בערך 2,500 מסגדים קיימים היום בארץ זו. יש להדגיש כי חלק גדול מהמסגדים וממרכזי התרבות המוסלמים ממומנים ומתנהלים על-ידי גורמים פוליטיים מארצות מוסלמיות. טורקיה בלבד מעורבת ב-900 מסגדים באמצעות אגודות של אזרחים גרמניים ממוצא טורקי. לעומת מספר המסגדים ההולך וגדל, הולך וקטן מספר הכנסיות. הבישופות של קלן, למשל, הגדולה בין הבישופויות בגרמניה, מתכננת לצמצם את מספר הכנסיות שבשטח שיפוטה מ-500 ל-50 עד שנת 2030.

חופשת סתיו

חוקרת הדתות אורסולה שפולר-שטגנמן מאוניברסיטת מארבורג כתבה כבר לפני יותר מעשור כי חלק מהמסגדים, בעיקר אילו הטורקיים, נושאים שמות של מצביאי מלחמה מוסלמים, ובכך יש ביטוי לאמירה פוליטית/היסטורית. דוגמה לכך היא מסגד השולטן מהמט השני בבאדן ווירטמברג, שהרי שולטן זה הוא שכבש את קונסטנטינופול במאה ה-15 ובכך הביא לקץ הממלכה הביזנטית הנוצרית. "יש כאן אג'נדה" טוענת שפולר-שטנגמן, "מוסלמים אלה אינם מסתפקים בישיבתם בגרמניה אלא גם מבטאים כוונה להתפשט ולחזק אחיזתם בה". סוזן שרטר פרופסור לאתנולוגיה מאוניברסיטת גטה (פרנקפורט) טוענת כי קריאת המואזין ברמקולים בערים הגרמניות מתפרשת על-ידי המוסלמים כניצחון "האיסלאם החזק" על "הנצרות החלשה".

השתקעותו של האיסלאם במרחב הציבורי של אירופה תוך טשטוש הזהות התרבותית/נוצרית שלה בא לאחרונה לידי ביטוי בהחלטת עיריית אאכן לקרוא לכיכר המרכזית בעיר "כיכר המסגד" (Moscheeplatz). אאכן, העיר המערבית ביותר בגרמניה הייתה, למעשה, בירת ממלכתו של קרל הגדול מייסד הקיסרות הרומית הקדושה בשנת 800 (להלכה נוסדה קיסרות זו שנים רבות לאחר מכן והתקיימה עד 1806). קרל ייסד בה את הקתדראלה שהייתה במשך מאות בשנים מוקד משיכה לצליינים, ובה הוכתרו רבים מבין קיסרי הקיסרות הרומית הקדושה. והנה, כיום בעיר זו, סמל הזהות הנוצרית של אירופה, לא רק קריאות המואזין מדללות את אווירתה ההיסטורית אלא גם שינוי השם ל"כיכר המסגד". ראשת העיר מארסל פיליפ אף הצהירה כי "כראשת עיר אני שמחה שיש בעירי "כיכר מסגד".

שינוי שם הוא סמל מובהק לשינוי זהות, ותופעה זו אינה מיוחדת לגרמניה בלבד. בבלגיה (שבה גובלת אאכן) התקבלה כבר לפני עשור החלטה רשמית להסיר מלוח החופשות השנתי את השמות הדתיים-מסורתיים של חופשות החגים הנוצריים ולקבוע כינויים חילוניים תחתיהם: חג "יום כל הקדושים" הפך ל"חופשת הסתיו", חופשת חג המולד היא "חופשת החורף", חופשת תקופת הלנט הידועה כששה שבועות הכנה לפני חג הפסחא היא "חופשת המרגוע" ואילו חופשת הפסחא הפכה ל"חופשת האביב". גם שמו של "שוק כריסטמס" בבריסל הוסב לפני 11 שנה ל"שעשועי חורף 2012".

חילון לוח החופשות הצטרף למחווה אחרת שנועדה להעצים את המרכיב האזרחי על פני זה האתנו-נוצרי. במשך שנים רבות קושטה הכיכר המרכזית של בריסל בעץ אשוח מואר שהובא במיוחד מהארדנים לכבוד חג המולד. והנה כבר לפני עשור החליטה מועצת העיר להביא קץ על העץ, ולהציב במקומו מין מבנה המורכב מרבועים מוארים. מועצת העיר הסבירה כי השינוי הקוסמטי, כביכול, נועד לשוות לעיר מראה אוונגרדי, אך כמה פוליטיקאים מן האופוזיציה כמו גם אזרחים מן השורה הביעו דעה נחרצת שהשינוי הוא מחווה לאוכלוסייה המוסלמית של העיר.

בעיר אברדין שבסקוטלנד שוכנת לה כבוד הכנסייה האפיסקופלית על שם סט. ג'והן, ובשכנותה מסגד. ריבוי האוכלוסייה המוסלמית בעיר גרם לכך שהמסגד קטן מהכיל את כל המבקשים להיכנס ורבים נאלצו להתפלל מחוצה לו. הנהגת הכנסייה והרקטור בראשם העמידו את אולמות הכנסייה לרשות המתפללים המוסלמים לחמש תפילות ביום, וכה אמר הרקטור: "לעולם לא תמצא דבר רע בתפילה. תפקידי הוא לעודד אנשים להתפלל. לא יכולתי לעמוד מנגד כאשר הרבה מתפללים מוסלמים נאלצו להתפלל בחוץ בקור; אילו העלמתי עין מצערם של המתפללים המוסלמים הייתי בוגד בעקרונות התנ"ך המלמדנו כיצד יש להתייחס לזולת". החלטתו של הרקטור נתמכה על-ידי גבוה ממנו בהיררכיה הכנסייתית, ההגמון של אברדין, שאמר: "מחווה זו בקנה מידה מקומי הוא בעל חשיבות עולמית". מחוות אברדין היא מטפורה להזמנת האיסלאם להיכנס אל תוך קודש הקדשים של התרבות המערבית - אל הכנסייה.

זילות הדת

קורבן בולט ביותר של פתולוגיית הדחייה העצמית היא הכנסייה בשבדיה. יוראן אדמסון, פרופסור לסוציולוגיה מביא את סיפורה של הלנה אדלונד Helena Edlund שביקשה להיות כומרית בכנסייה השבדית והתברר לה כי לימודי הכמורה מנוערים מכל תוכן ממשי עד כדי כך שמוריה עצמם זלזלו בקדושתו של התנ"ך. היא פרסמה ספר בנושא בו היא טוענת שהכנסייה "נחטפה" על-ידי הרב-תרבותיות. גם הארכיבישופית של הכנסייה השבדית (אני מניח שהכוונה לד"ר אנטייה יאקלן) מתעניינת יותר בתרבויות ודתות אקזוטיות מאשר במסורת הלותרנית השבדית, אומרת אדלונד, ובעיקר נתונה אהדתה לאיסלאם שהרי הוא זה התורם למציאות הרב-תרבותית. מספר הולך וגדל של אנשים נוטש את הכנסייה, וזאת לא משום שחדלו להאמין אלא דווקא משום שהם מאמינים. הם נוטשים דווקא משום אמונתם באל ובמסורת הנוצרית. אדמסון אומר שהוא עצמו נטש את הכנסייה מתוך אכזבה שזו עצמה תורמת לזילות הדת הנוצרית.

יפה ומרגשת הייתה אחוות דתות זו שהתגלתה באברדין ובכנסיות גרמניה אילו אופיינה בהדדיות. אך לא רק שאין אף מסגד אחד בעולם שיאפשר לבני דת אחרת להתפלל בתוכו אלא שבעוד ההגמון של אברדין גאה ברגשות החמלה שלו כלפי המוסלמים הנאלצים להתפלל בקור, ובעוד שראשת העיר של אאכן שמחה על "כיכר האיסלאם" שבעירה, הם ושכמותם מעלימים עין ממאות מקרים של רדיפת נוצרים על-ידי מוסלמים כמעט בכל מדינות האיסלאם. הם ושכמותם טחו עיניהם מראות את הסכנה האורבת להם ולתרבותם, אף אם זו נצרות חילונית/תרבותית גרידא, מהנגיסות שנוגסת בהם התנועה האיסלאמית העולמית.

אין לראות במחוות לאוכלוסייה המוסלמית ההולכת ומתרבה באירופה המתוארות לעיל ביטויים של נדיבות הרוב כלפי המיעוט. מחוות אברדין והמחוות בגרמניה שתוארו כאן אינם סיפור הפיכתו למסגד של מבנה כנסייה ישן, שאין צורך בו, שהרי הולכים ומתמעטים באי הכנסיות, וכן אינם סיפור של הענקת חופש דת ביד נדיבה, אלא כאן מדובר ביצירת כלאיים בין חזק לחלש, בין החותר בעוז להשליט תרבותו לבין רפה הרצון יפה הנפש הליברלי שדתו הפוסטמודרנית אוסרת עליו להגן על ערכים שאבותיו הליברלים נתנו להם חיים בתקופת הנאורות. בכלאיים כאלה לא תשרור הרמוניה זמן רב. החותר בעוז יביס את רפה הרצון.