לא לבלוע ולא להקיא

מבין שלושת הפיגועים הרצחניים שביצעו איסלמיסטים אכולי משטמה, השבוע בערי ישראל, ושעלו בחייהם של 11 קורבנות תמימים, בוצעו שניים - בבאר שבע ובחדרה - בידי קנאי דאעש בעלי אזרחות ישראלית, תושבי חורה הבדואית ואום אל פאחם שבמשולש. חורה היא ישוב בדואי שנחשב פצצה מתקתקת, שיש בו ריכוז של קנאים אריסלמים, ואום אל פאחם הפכה להיות בית היוצר של מרצחים בעשור האחרון והינה מעוז כוחו של 'הפלג הצפוני' של התנועה האיסלאמית הישראלית, שקשורה רעיונית ומעשית לחמאס. תושבי חורה ואום אל פאחם טוענים שמעטים בקירבם הוציאו שם רע לכל שאר התושבים, ואין להאשימם בפשעם של בודדים.

אלא שהבודדים הללו שואבים עוצמה מתמיכה שהם מקבלים מהסביבה האוהדת. הטרור אינו צומח בחלל ריק, וללא תמיכה סביבתית. וזו מן הסתיים קיימת בחורה ובאום אל פאחם. התומכים 'נקיי הכפיים' הללו, טרם הפנימו שהבודדים הללו שמוציאים להם שם רע, עלולים לגזור על כולם נכבה שניה. לא סביר שהיהודים יסכימו להכיל עד אין קץ את בוגדנותם. בקצב הזה, קרב יום הדין, והם ישלמו את המחיר על מעללי הקנאים. וזה מזכיר שאך לפני שנתיים, יוזמה אמריקה של דונלד טראמפ, תוכנית שלום אזורית להיפרדות מאום אל פאחם וסביבותיה, ושמה שופע אופטימיות: 'שלום לשגשוג' (Peace to Prosperity). התוכנית הציעה רעיונות שונים לחיי שלום ושלווה באזורנו, בעיקר בזכות השגשוג הכלכלי שיביא בכנפיו לפלשתינים ה'פאקס אמריקנה'.

התוכנית דיברה - איך לא? הרי באמריקנים עסקינן - על הקמת מדינה פלשתינית על בסיס חזון אובמה-נתניהו: 'שתי מדינות לשני עמים'. אחד מיסודותיה היה עיקרון חילופי שטחים בין ישראל למדינה הפלשתינית המדומיינת. הרעיון עצמו אינו מקורי, ובעבר נהגֶה גם במוחם של גורמים נוספים, לרבות בימין דאז, ע"ע איווט ליברמן, אך מעולם לא זכה לתמיכה נרחבת, לא בקרב יהודי ישראל ולא בקרב ערביי ישראל.

בעמוד 17 של חוברת 'שלום לשגשוג', מדברת התוכנית על שירטוט מחדש של גבולות ישראל: "קהילות אזור 'המשולש' (כפר קרע, ערערה, באקה אל-גרביה, אום אל-פחם, קלנסאווה, טייבה, כפר קאסם, טירה, כפר ברא וג'לג'וליה), שברובן המוחץ רואות בעצמן פלשתיניות, יועברו להיות חלק ממדינת פלשתין, וזכויות האזרח של התושבים יהיו תחת מערכת השיפוט הפלשתינית". בתמורה יסופחו לישראל שטחים ביו"ש, בהם מתגוררת אוכלוסייה יהודית. התוכנית הפנטזיונרית נתפסה כבלתי ישימה מכל הבחינות, ובראש וראשונה הביטחונית, אך גם התחבורתית (בשל היותו של 'המשולש' ציר תנועה מרכזי וחיוני לצפון), וכמובן לא היה ספק שלא תצלח את מחסומי הבג"ץ.

אולם עיקר ההתנגדות הגורפת באה דווקא מקרב ערביי ה'משולש' עצמם, שמסרבים להסתפח לא לרש"פ ולא לשום מדינה פלשתינית. הם מעדיפים לחיות אצל היהודים, להתעלק עליהם, לגזול ולשדוד אותם, ולפעמים גם לרצוח אותם. ובאמת, מדוע שיוותרו על מנעמי הרווחה והחרות, המודרניזציה והנוחות, שמעטירה מדינת היהודים על כלל אזרחיה? - מענקי לידה וקיצבאות ילדים; קצבאות אבטלה, נכות ותאונות, בריאות וזיקנה, לידה וקבורה; חינוך איכותי בחלקו חינם, לרבות העדפה מתקנת באוניברסיטאות (46% מהרופאים החדשים ב-2020 באו מהמגזר הערבי); זכיה מועדפת במישרות ציבוריות ואקדמיות; התארגנות פוליטית חופשית; תקציבי עתק העולים בהיקפם לאין ערוך על כלל כספי המיסים שהם מעלים לקופת המדינה. מישהו מעלה על הדעת, שהמדינה היהודית השנואה עליהם, ה'פראיירית', הכנועה לגחמותיהם, אינה מועדפת עליהם על פני מסגרת ערבית כלשהי?

הם שם ואנחנו כאן

גם הנהגת הערבים בישראל מסרבת להצטייר כמי שמוותרת על הזהות הפלשתינית שהיא שוקדת להטמיע בקרב מצביעיה. ההנהגה לא תוותר על אתוס המאבק בישראל, ועל שימור האוכלוסייה הערבית במצב תודעתי של לוחמה והתנגדות. וכך תקועים לנו ערביי המשולש כעצם בגרון - לא לבלוע ולא להקיא. וזאת עוד בטרם עסקנו בשאלת השאלות, כיצד נפרדים מהצרעות האיסלאמיסטיות בקיני הצרעות הללו מבלי לוותר על אדמות הקינים עצמם. הפרדת כפרי המשולש ממדינת ישראל, הייתה אחת מתוצאות מלחמת השחרור בגזרת מזרח השרון, בלב המדינה. כשהסתיימו הקרבות מצאו עצמם כפרי המשולש בתחום ממלכת ירדן. צה"ל הצעיר לימים לא הצליח להדוף את הכוחות העירקיים שהחזיקו בהם, ושהעבירו אותם לידי חיילי הממלכה ההאשמית.

תושבי כל כפרי המשולש כבר עמדו לקבל אזרחות ירדנית, עד שהחליטה ישראל שנה לאחר מכן, בדיוני שביתת הנשק שקיימו נציגי ישראל וירדן ב-1949 במלון השושנים ברודוס, לדרוש לספח למדינה היהודית הצעירה את רבבות המוסלמים שחיו אז חיי עליבות בכפרי המשולש. הדרישה הישראלית הייתה כה נמרצת, עד כדי איום ישראלי בחידוש הלחימה להרחקת הכוחות הירדנים מן המשולש. בסופו של דבר הירדנים נענו ונעשתה עסקת חבילה: הירדנים ויתרו לטובת הישראלים על המשולש, וקיבלו בתמורה שטחים ליד בית שאן ובדאהרייה בדרום הר חברון.

הרציונל לדרישה הישראלית היה, שבאזור המשולש, לאורך ואדי ערה, עובר נתיב תחבורה אסטרטגי לצפון המדינה, והוא חייב להימצא בשליטה ישראלית. הרציונל הנוסף היה, שאום אל פאחם יושבת על פיסגה אסטרטגית שהתצפית ממנה חיונית לביטחון המדינה צרת המתניים באזור זה, שרוחבה הגיע לכדי 12 ק"מ במיקטע שבין קלקיליה לבין הים. פרט מעניין: בימים ההם, אפילו השמאל הרדיקלי הציוני בישראל תמך בסיפוח המשולש לישראל. סיסמת השמאל בזמננו להכשרת ההיפרדות משטחי יו"ש: 'הם שם ואנחנו כאן', לא הומצאה בימים ההם, כשהשמאל הציוני לא שכח להיות ציוני. מפ"ם, למשל, שהייתה אחת ממפלגות השמאל ממרכיבי מרצ של ימינו, אף פירסמה כרזת בחירות שכותרתה: "סיפוח המשולש לעבדאללה [מלך ירדן] - תותחים בריטיים במבואות ת"א!", ולמי שהתנגד לאיום תותחי הלגיון הירדני-בריטי על תל אביב הומלץ להצביע מ' (מפ"ם). ליתר ביטחון אף הודפסה בכרזה מפה שהמחישה ויזואלית עד כמה צרות המתניים של המדינה בגיזרת המשולש.

עכשיו מאיימים ערבים מהמשולש על ביטחון היהודים, ומקימים בתוכם כיסי עויינות של דאעש, חמאס, ג'יהאד, משמרות המהפכה ושאר מרעין בישין, שרובם רדומים וממתינים ליום פקודה.
חובה אפוא על ההנהגה היהודית להתחיל לטפטף רמזים, שערביי המשולש משחקים בחרב פיפיות; שהאלימות שלהם תיענה בסופו של דבר בפעילות נחושה למיגור מפלצת הטרור, ברוח מבצע חומת מגן שהתחולל לפני 20 שנה ונסתיים בניצחון ישראלי חד-משמעי, אשר החזיר את הרגיעה לאזור לשנים ארוכות. הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי כבר החל לרמוז השבוע, לאחר הפיגוע בחדרה, ש"מבצע חומת מגן לא הסתיים".

מבצע דוגמת חומת מגן, יכול גם להסתיים אחרת. במלחמה קורים כידוע דברים בלתי צפויים. ערביי המשולש, וערביי ישראל בכלל, עלולים לנתב עצמם במין קורַלֶס, שאין להיחלץ ממנו, אפילו עד כדי מהדורה חדשה לעידכון תוצאות מלחמת 48'. נכבה שניה. איש לא מבטיח, שהמערכה לניקוי המשולש, והנגב, מצרעות טרוריסטיות דאעש'יסטיות, תתנהל בתנאי דה-לוקס. ככלות הכל, היהודים כבר למדו שעל טעות פטאלית מ-1949, לא חוזרים פעמיים.