הרוח היהודית המפחידה

במשך זמן רב הסתובבה שמועה עקשנית וטורדנית בקרב הציבור הדתי לאומי באופן גלוי ובאופן סמוי, כי יש מי שרואה במספרם של חיילי צה"ל הדתיים העולה בתוככי הצבא, סכנה ממשית לביטחון ישראל ולשלמות האומה. הטענה שהדהדה בקרב החרדים לשינוי צביון הצבא התכתבה היטב עם החשש מהדתה בצבא, מהסכנה בהפיכתו מצבא העם לצבא השם.

חשש זה נבע מגורמים שונים ובהם הקמת המכינות הקדם צבאיות שהיו לבית היוצר של החייל היהודי, הלוחם, המוכן להקריב את חייו למען ביטחון מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. ההתגייסות ליחידות עילית, ליחידות קרביות ומעל לכל זה נכח כל העת האיום המרחף בהכתבת המציאות בה אחוזי המתגייסים ליחידות קרביות ויחידות עילית בדרכם למערך הקצונה, הדיר שינה מעיני גורמים בעלי השפעה במדינת ישראל.

מה שנתפס בעיני כאגדת עם אורבנית, נטולת ביסוס הנשענת על תחושות בטן ולא על אדנים מוצקות, מתחיל להיסדק. ונדמה כי המציאות עולה על כל דמיון. ההתקפות על המכינות הקדם צבאיות ובראשן אם המכינות בעלי, היו מתוזמנות וחלקן ממומנות על-ידי בעלי אינטרסים זרים המבקשים לחנוק באיבה כל הזדהות ורוח יהודית אשר חלילה תיפעם בליבות הלוחמים. את ההתקפות האובססיביות, רבות הזרועות, מחיטוטים באלפי שיעורים מוקלטים בתקווה למצא התבטאות שיכולה להבאיש ולהטיל דופי במכינות וברבניה ועד למסע דמוני נגד החינוך להקרבה.

את הגל העכור והמאוס הזה הצליחה לבסוף הרוח היהודית לקעקע, אחריו מיהר החרה גל של הפיכת קצינים מצטיינים לחשוכים, אנשי מערות, פרימיטיביים, בורים ומעל לכל מדכאי נשים ושוביניסטים חסרי בושה. ממש כמו הריטואל הידוע לשמצה ומתקיים באופן פגאני כמעט, בכל יום העצמאות שעדת עיתונאים מביימת או מעודדת בלג' בעומר את שריפת דגל ישראל על-ידי חרדים, או את החרדי התורן שממשיך ללכת בעת הצפירה ביום הזיכרון ובמקרה יש שם עדת צלמים שמנציחים את הרגע, כך החלה המקהלה הצורמנית והלא עליזה להרעיל את שומרי החותם ובאר החיים, הקצינים הצעירים כאילו הם מדכאי נשים, לא פחות.

גט כריתות

בטקסי סיום מסלול כיוונו הצלמים את עדשות המצלמה כדי לבחון שפתיו של מי לא נעות בעת שירת החיילות, צלמים אחרים התבייתו על אוזני הקצינים הצעירים לבחון מי אוטם אותן משמוע שירת נשים, והסיירת המובחרת של הצלמים התמקמה תחת רשת הסוואה על גג האולם בו התקיים הטקס מכוונת כצלפים את מצלמותיהם לבחון מי מהקצינים הצעירים נס על נפשו מהאולם בו שרה חיילת. גם הניסיון המביש הזה נכשל, הניסיון הנואל של ציידי דתיים בעלי ערכים המבקשים גם בעת שירותם הצבאי המשמעותי לשמור על ערכיהם ואמונותיהם.

הניסיון הנוכחי של הכנסת חמץ בחג הפסח לבסיסי הצבא לא זכה אפילו מהקיצונים שבין מתעבי חובשי הכיפות, למחיאות הכפיים המסורתיות, ובקרב חיילים מסורתיים גרם לזעזוע עמוק. רבי אלופים ואלופים בעבר ובהווה הבהירו כי הניסיון ההזוי והבזוי הזה יהיה בבחינת מתן גט כריתות לעילית הלוחמים הנמצאים בחוד החנית של צה"ל ולשדרה הפיקודית המשמעותית והחשובה. נכון לכתיבת שורות אלה נותר הניסיון הזה מוטל ללא רוח חיים מחוץ לאפסנאות של חיל הכיבוש החילוני בצה"ל.

והנה אחרי האגרת שכתב בזמנו הלוחם עז הנפש, הלוחם היהודי המהולל, עופר וינטר ללוחמיו טרם צאתם למבצע צבאי, אגרת בה נסך כוח, אמונה ובעיקר החדרת ההבנה לשם מה הם נלחמים ועלולים לשלם בחייהם, הגיע תורו של עוד לוחם מהולל, רועי צוויג לעלות על מוקד הדיון החשוב, האם צבא ההגנה לישראל הוא צבא יהודי בו משרתים גם בני מיעוטים או שמא הינו צבא של שכירי חרב עם משכורות עלובות המחויבים על-פי חוק, לא על-פי אמונתם, בביטחון ישראל ובשמירה על גבולות הארץ המובטחת.

הארץ געשה, היאך מעז מפקד בצבא ההגנה לישראל, הצבא היהודי היחיד בעולם, הצבא אשר נועד להגן על יהודים ובני מיעוטים החיים בארץ הקודש המובטחת, להשתמש במשפטים כמו: "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל. אני נושא עיני לשמיים וקורא עמכם 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד'. ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך". והארץ סערה?

מציאות דמיונית

והנה הגיע אל"ם רועי צוויג בדברים שהקריא באוזני המפקדים והחיילים אשר יצאו לשקם את הריסות קבר יוסף הצדיק אשר הושחת על-ידי מחבלים פלשתינים ואמר: "היום אנו יוצאים למבצע תיקון ההרס של מתחם קברו של יוסף. במקום זה הובטחה הארץ לאברהם אבינו כנאמר: "לזרעך אתן את הארץ הזו". אנו פועלים היום ביד רמה כאבותינו שיציאתם ממצרים בפסח הנחגג בעוד שלושה ימים אומר הכתוב: בעצם היום הזה, לא כגנבים בלילה כי אם כבני מלכים וכך אנו זוכים להשיב את כבוד הארץ לעם ישראל". והארץ געשה? אז לא, הארץ לא געשה ולא סערה. רק קומץ צפוי וידוע מראש החל להעצים מציאות דמיונית.

מי כן קפצו כמוצאי שלל רב על אמירתו המרגשת של מפקד חטיבת השומרון? אלו הם המערערים הצפויים מראש על כל דבר המריח יהדות, הקוצפים, שוצפים, זועמים וזועפים על הקשר ההיסטורי יהודי, הממומנים אשר מיהרו להיאחז כטובע הנאחז בקש והחייב להראות למממנו האירופי כי הוא נאבק במלא עוזו בקעקוע צביונה של מדינת העם היהודי, ולריסוק המכנה המשותף אשר חיבר בים הפסיפס היהודי והיה לחוסנו. מי שעוד קפצו אלו הם העוטפים עצמם באצטלת האקדמיה ועשו קריירה על ניסיון הבקעת התודעה היהודית בצבא, הנברנים אשר מזהים ממרחק אלפי מילין כל משהו שריח או רוח יהודית בו. הפוליטיקאים השקועים אי-שם בשמאל האנטי ציוני, רדיקלי, פרוגרסיבי לצד קבלני הפירוק של המדינה היהודית והפיכתה למדינת כל אזרחיה.

עופר וינטר שילם מחירים משמעותיים על אמירתו, עוכב בדרגה ובתפקידים. נקווה שרועי צוויג ידלג בקלילות על החסמים שיתבע וכבר תובעים שומרי הסף של התקינות הפוליטית והחרדים שמא קול הזהות היהודית ישמע חלילה בארצנו. הספק אשר קינן בעבר שמא הטענה כי הצבא ירא ומאוים ממפקדים יהודים חדורי אמונה ותחושת שליחות, בעלי תודעה יהודית וערכים יהודיים, עדיין קיים אך בעצימות נמוכה יותר.

ככל שקולם של הקצינים היהודים האמוניים יישמע, ככל שהרוח היהודית תנשב במסדרונות צה"ל, ככל שיותר ויותר קצינים הבטוחים ומאמינים בכל מאודם כי מקור חיותו של העם והמעיין ממנו הוא שואב את זכותו על הארץ הזו יונק משורשי הזהות היהודית, הצבא יחזור לייעודו המקורי. לפני אלפיים וחמש מאות שנים אמר שמעון החשמונאי: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא על נוכרים השֹתררנו, אלא על נחלת אבותינו, אשר נכבשה בידי אויבינו באחת העיתים בלי צדק. ואנחנו, כאשר הייתה לנו שעת כושר, השיבונו אלינו את נחלת אבותינו". עופר וינטר, רועי צוויג, עם ישראל איתכם.