ישראל 2048

ערב יום העצמאות 2022. החברה הישראלית מסוכסכת. הכאוס שולט, והוא מתודלק על-ידי חלחול שקט של רעלים היוצאים ונכנסים בין המגזרים-השבטים. כל זה משתנה בשנת 2048, שנת ה-100 לעצמאות ישראל. הנה תסריט אופטימי.

בשנת 2048 נרשם שיא בתהליך השיבה אל המסורת היהודית. מדינת ישראל, שנוצקה על יסודות חילוניים-מודרניים, שינתה פניה לבלי הכר. לכך שתי סיבות. ראשית, הדת בגרסתה השמרנית-רבנית התאבנה. המודל הוותיק, שבו רבנים דיברו גבוהה גבוהה בשם היהדות, החוק, הרושם, הנפוטיזם (ובעצם עשו לביתם), גווע. במקביל, ובהשראת מגמת צמיחת "תנועות דתיות חדשות" במערב, החלו עולים בישראל רבנים צעירים שמילאו כרסם בארון הספרים היהודי, בעלי השכלה רחבה, חדורי תודעת שליחות. הצעירים אינם מוטרדים מתמונות נשים על שלטי אוטובוסים אלא מאבדן הזהות היהודית של הזוגות הנישאים, ילדיהם ונכדיהם.

בשנת 2048 כשמונים אחוזים מהנוער החרדי לומד בזרם הממלכתי-חרדי, דהיינו לומדים ליבה, משולבים בשוק העבודה, בצבא, באקדמיה, וחוגגים את יום העצמאות. מתי המעט שנותרו ביציע השמאל-קיצון התגודדו סביב דגלים שחורים והאשימו את החרדים הצעירים במיליטריזם ולאומנות. לקריאתם לא נמצא הד. איך שגלגל מסתובב.

בתל אביב ובירושלים נצפו צעירים ממוצא אתיופי, בעלי תואר שני ושלישי, מנחים סדנאות ללימודי מנהיגות. ערב יום העצמאות תשק"ח פרסמה הלשכה לסטטיסטיקה כי שיעור האקדמאים בקרב צעירי המגזר הערבי עומד על כשלושים אחוזים, ושיעור המתגייסים לצה"ל מקרב הנוער הבדואי עומד על 30% מהגברים. שילוב של רווחה, מוביליות ואופטימיות, הביאו את הנערים והנערות מהמגזר להתמתנות, לתחושת גאווה, ולנטישת מנהיגיהם הקיצוניים תומכי הטרור מראשית המאה העשרים ואחת.

כיצד הגענו עד הלום? נמשיך על-כנפי הדמיון: מי שעומד מאחורי המגמות הללו היא קבוצת אליטה אזרחית חדשה שבערב יום העצמאות 2023 התכנסה בירושלים (סופרים, משוררים, אדריכלים, מחנכים, רבנים ואינטלקטואלים) וישבה לנסח חזון ותוכנית-אב. בסיוע השלטון, הם הניעו רפורמות שתכליתן לסדוק את "המצדות" המפורסמות - פרקליטות, בית המשפט העליון, אקדמיה וערוצי תקשורת המוניים - כדי שהללו לא יהיו עוד מבצרים של הומוגניות מחשבתית ותרבותית כי אם מעוזים של חופש המעוגנים באתוס יהודי מלכד. בשונה מקודמיהם, חברי האליטה החדשה לא ביקשו "לגוון" את המצדות, לפי צבע העור ו"מדד הדיכוי", והפסיקו לתדלק וללבות את הסכסוך הישראלי-ערבי. איך? ראשיה ויועציה הפסיקו לדבר על "זכויות המיעוט", "זכויות אדם" ומדינת "כל אזרחיה ומסתנניה", והדגישו את אחריות האזרחים וחובותיהם.

בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים ואחת התפרץ הר הגעש. גל עצום סחף את הנוער והאזרחים מן השורה שחילצו מעצמם אנרגיות יש מאיין לטובת יצירה אישית ולאומית.
לכאורה, זהו תסריט דמיוני ומופרך. אבל אפשרי וכדי לעמוד על המכניזם העשוי להניע אותו יש להבין את תמהיל החומרים שמהם עשויים מחוללי השינוי. אם תרצו נוסחת המנהיגות.

ראשית, חברי האליטה החדשה קראו נכונה את המפה. הם הבינו כי השבטים השונים בישראל, על-אף מובחנותם, ניצבים לימין החזון הציוני. דגלי הכחול-לבן מביאים אותם להתרוממות נפש. לעומתם, למרות הפוזה המנומסת והאינטלקטואלית, חברי האליטה הוותיקה פועלים צנטריפוגלית, דהיינו חותרים לפרק את הסולידריות הלאומית ולהשית תחתיה סולידריות מזויפת על בסיס מעמדי. כאשר אתה מבין 'מי לנו מי לצרינו', כבר עברת מחצית הדרך.

שנית, חברי האליטה החדשה נטועים באמונה מפוכחת; בעלי תעוזה המדגישים את מגבלות הריאליזם. כמו הרצל ובן-גוריון בשעתם, הם מכירים היטב את זירת הכוח אך אופטימיים, בבחינת "יכול נוכל לה".

שלישית, חברי האליטה החדשה נכונים להקריב ולשלם מחיר אישי על יציאתם מאזור הנוחות. שלא כמו חברים מסוימים במחנה הלאומי, המבקשים לשאת חן בעיני מחלקי הפרסים (קרי האליטה הוותיקה), החדשים יודעים על איזה צד מרוחה החמאה, ולמרות אינם מכפיפים עצמם לקרנות החדשות עתירות הכספים והיוקרה. לא הלכו בעצת רשעים.

אם תרצו אין זו אגדה.